והתחלתי ללמוד אנגלית, מפני שאצל העורך-דין הראשון הייתי איזה חצי שנה ואז הוזמנתי לעורך-דין הרבה יותר חשוב, הרבה יותר מפורסם, ובעיקר עורך-דין אנגלי.יהודי בגדדי בלידה, משפחת ששון המפורסמת, אבל הוא היה דובר אנגלית רק, והיה מקובל אצל האנגלים בארץ כאחד משלהם. הסתובבו במשרד לקוחות אנגליים,פקידים של הממשל, והייתי מוכרח ללמוד אנגלית מהר. אז הלכתי לברליץ, למדתי אנגלית מהר, ומגיל 15-16 אני כמעט קורא רק אנגלית, ספרים ודברים כאלה. אני חושב שאני יודע אנגלית די טוב. היום, כשאני צריך לבחור לכתוב את המאמרים שלי, אני לא פעם מעדיף לכתוב אותם באנגלית שאיכשהו יש לי יותר סופיסטיקציה בכתיבה האנגלית שלי מאשר בכתיבה העברית שלי. אז למדתי אנגלית ועבדתי אצל עורך-הדין והיו מרוצים ממני מפני שקיבלתי משכורת גבוהה לפי גילי ומעמדי.בינתיים היו המאורעות, כשהייתי עוד בבית-ספר, אני זוכר את היום הראשון של המאורעות[- באפריל 36' שאבא שלי עשה דבר מאוד לא רגיל, הוא בא לקחת אותי מבית-הספר, מה שהוא אף פעם לא עשה. ההורים באו לקחת את הילדים, היה פחד נוראי בתל אביב, ביפו הרגו אנשים. מאז היו מאורעות פחות או יותר. ואני קיבלתי עלונים, מישהו דחף לי עלונים נגד ההבלגה. ההבלגה הייתה אחת המילים החשובות של התקופה. ההבלגה הייתה המדיניות הרשמית של המוסדות הציוניים – לא להגיב על מעשי ההרג של הערבים, להשאיר את זה לאנגלים ואנחנו מבליגים. נהיה ילדים טובים וניתן לאנגלים לטפל בעניין.‏

I began to learn English because I remained at the first law office for about half a year, and then I was invited to join the office of a lawyer who was much more important, much more well known, and who was primarily an English lawyer. A Jew who had been born in Baghdad − the famous Sassoon family − but he only spoke English and was treated by the British in Israel as one of their own. British clients came to the office, government officials, and I had to learn English quickly. So I went to Berlitz where I learned English quickly, and from the age of 15 or 16 I read almost only in English. I think I know English quite well. Today, when I have to decide how to write my articles, I often prefer to write them in English since somehow my English writing is more sophisticated than my Hebrew writing. So I studied English and worked for a lawyer and they were happy with me and I received a high salary for my age and my status. Meanwhile, there were the incidents. When I was still in school - I remember the first day of the incidents in April 1936 - my father did something very unusual: he came to collect me from school, something which he never did. The parents came to take the children, there was terrible fear in Tel Aviv; people were killed in Jaffa. Since then the incidents have continued more or less. And I had some pamphlets, someone pushed leaflets at me, against the restraint. 'Restraint' was one of the most important words of that period. Restraint was the official policy of the Zionist institutions: not to respond to the killings by the Arabs, to leave it to the British and we would show restraint. We would be good children and let the British handle it.