ב-1953 בן גוריון הרי הלך לשדה בוקר לשנה וחזר משדה בוקר אחרי שהייתה פרשת לבון שאליה עוד נחזור אני מקווה. ובן גוריון חזר. בשבוע שחזר, צה"ל תקף את המצרים ברצועת עזה ובמשגה או לא במשגה נהרגו שם יותר מ-50 חיילים מצריים. נאסר לא יכול היה להרשות לעצמו שזה יעבור בלי תשובה, והוא הלך והודיע שמצרים הולכת להתחמש בנשק צ'כי, כלומר סובייטי. ומה זה אזעקה בישראל: "נאסר זומם להשמיד את ישראל!" התחילה המערכה שכל הישראלים צריכים לחוש אל הגבול כדי לחפור ביצורים. "העולם הזה" עשה מבצע וכל מערכת "העולם הזה" הלכה לשבוע אחד לקיבוץ מול חברון, קיבוץ להב. והתחילה ההיסטריה של המלחמה. היסטריה של מלחמה, שבדיעבד ברור שהיא הייתה מפוברקת לחלוטין על ידי בן גוריון ועוזרו הקרוב, שמעון פרס, ומשה דיין, שקודם היה אלוף פיקוד הדרום ואחר כך הרמטכ”ל. נאסר היה פופולארי בצורה שאי-אפשר לתאר במילים, בעולם הערבי. הוא היה גבר גבוה, יפה, מקרין כריזמה. בן גוריון, שכבר היה די קשיש וממש פחד ממנו ושנא אותו, וקינא בו אני חושב. אז עבד אל נאסר, בשיא הפופולאריות שלו, הלאים את תעלת סואץ. מה זאת אומרת "הלאים" את תעלת סואץ? גם כן סיסמא כזאת. החברה שניהלה את התעלה הייתה חברה בריטית-צרפתית ואת החברה הזאת הוא הלאים, זה הכל. אבל בישראל ובכל העולם: "נאסר הלאים את התעלה, סכנה לישראל!" לאורך התעלה היו מחנות של הצבא הבריטי "סכנה קיומית לישראל, הצבא הבריטי יסתלק ואנחנו נישאר עם הצבא המצרי הענקי הזה לבדנו”. וככה הכינו את הקרקע למלחמה שפרצה ב-56’ באוקטובר, והצליחו לשמור על גורם ההפתעה עד השנייה האחרונה. עשו גיוס נגד ירדן, וריכזו את הצבא מול ירדן. ו"העולם הזה”, שהופיע ביום רביעי בשבוע והכינו אותו ביום שלישי בשבוע וסגרו אותו למעשה ביום שני בשבוע, הכין שער של מלחמה על ירדן, שחיכו לה כל רגע. בשנייה האחרונה כל העסק עשה סיבוב והתחילו להתקיף את הצבא המצרי במצרים. אני זוכר בתוך עורך העיתון אני בשנייה האחרונה, רצתי לדפוס ושיניתי את הכל. איכשהו עוד יצאנו בסדר מהעניין.‏

In 1953, Ben-Gurion went to Sdeh Boker for a year and returned from there after the Lavon Affair, which hopefully we will come back to. In the week in which he returned, the IDF attacked the Egyptians in the Gaza Strip and by accident – or perhaps intentionally – more than 50 Egyptian soldiers were killed. Nasser could not allow this to pass without a response, and he announced that Egypt was going to obtain Czech – in other words, Soviet – weapons. And this alarmed Israel: 'Nasser aims to destroy Israel!' A campaign started urging all Israelis to hasten to the border to dig trenches. HaOlam HaZeh conducted a campaign and the entire editorial board went for one week to a kibbutz opposite Hebron, Kibbutz Lahav. And the hysteria of war started. The hysteria of war which, in retrospect, was clearly completely fabricated by Ben-Gurion and his close aide Shimon Peres and Moshe Dayan, who had first been head of Southern Command and later Chief of Staff.

In the Arab world Nasser was popular beyond description. He was a tall, handsome man who radiated charisma. Ben-Gurion was quite elderly and really feared, hated and also envied him, I think. So Abdel Nasser, at the height of his popularity, nationalized the Suez Canal. What does that mean, 'nationalized' the Suez Canal? Here too, such a slogan. The company that ran the canal was a British-French company and he simply nationalized it, that's all. But in Israel and all around the world: 'Nasser nationalized the canal, danger to Israel!' All along the canal there were British army camps, 'an existential threat to Israel, the British army will leave and we will be left alone, facing this huge Egyptian army'. And so they prepared the ground for the war that erupted in October 1956, and managed to keep the factor of surprise until the last second. They recruited against Jordan, and gathered the army opposite Jordan. And HaOlam HaZeh, which appeared on Wednesday and was prepared on Tuesday but in effect closed on Monday, prepared a cover story about the war with Jordan, which everyone was expecting. At the last second the whole thing turned around and they began to attack the Egyptian army in Egypt. I remember as the editor of the newspaper that, at the last second, I ran to the printer and changed everything. Somehow we got out of this all right.