המלחמה הזאת לא מצאה חן בעיניי. מאוד-מאוד לא. אל״ף, אני אהבתי את נאסר. אני בדיוק כותב היום מאמר על זה: 45 שנים למותו של נאסר. אני אהבתי את נאסר. "אהבתי" אולי זה מוגזם, חיבבתי אותו. למה חיבבתי אותו? מכמה סיבות. אל״ף, פגשתי אותו במלחמה. תמיד אמרתי: "נפגשנו מקרוב, אבל לא הוצגנו כראוי”. למה? אני סיפרתי קודם על הסיפור הזה של גבעה 105 שאנחנו דרסנו את המצרים בשוחות. נאסר היה המפקד במקום, הוא היה רב-סרן. מכיוון שזה היה בלילה, ברור לחלוטין שהיינו באותה קירבה שאנחנו יושבים עכשיו רק שזה היה בלילה. כשאני נפצעתי בתל אל מנשייה, העמדה הזאת שירתה עלי, המפקד שלה היה גמאל עבד אל נאסר. אז כל המלחמה היינו איכשהו קרובים זה לזה. לא, אבל ברצינות. כשנאסר הגיע לשלטון, אני חשבתי, והיה לי יסוד לחשוב, שזו הזדמנות גדולה מאוד לעשות שלום: דור חדש, דור ערבי חדש, לאומי מאוד, חופשי מהעבר. והייתה לי סיבה מאוד קרובה לחשוב שיש סיכוי.‏

I did not like this war. I really didn't. Firstly, I liked Nasser. I have just written an article about this now, 45 years since his death. I loved Nasser. Loved is perhaps an exaggeration – I liked him. Why did I like him? For several reasons. I met him during the war. I've always said that we met up close, but we were not introduced properly. Why? I told earlier about the story of Hill 105 when we ran over the Egyptians in the trenches. Nasser was the commander there, he was a major. Because it was night, it is absolutely obvious that we were as near to each other as we are now, only it was at night. When I was wounded at Tel al-Manshiyya, the outpost that I served at, its commander was Gamal Abdel Nasser. So all through the war we were somehow close to each other. When Nasser came to power, I thought – and there was good reason to think this – that this was a great opportunity to make peace: a new generation, a new generation of Arabs, very national, free of the past. And I had a very good reason to think there was a chance.