The next stage was...

[Q] The 1969 election?

The next step was the War of Attrition. After two or three years the Egyptians recovered. The Egyptian commander, who was a personal friend of Nasser, committed suicide, Marshal Amer committed suicide. Nasser, after the Six Day War was no longer the same man. He faded. Apparently he also had serious diabetes.

Then came Black September. I think that even before the Six Day War, we published an Arabic newspaper. One day we decided: we are engaged in so many Arab issues it is absurd not to have an edition in Arabic and we published a weekly magazine called Aalm al Hadjeh – HaOlam HaZeh in Arabic – which appeared every week. We had a lot of trouble with it. I came to the conclusion that a person cannot be an editor of a newspaper if he cannot read it. I forgot to mention that in the first years of the country's existence we published a newspaper in Yiddish, and although I understand spoken Yiddish because it is similar to German, I certainly cannot read a single word of it. But the paper went bankrupt and we closed it. Then for an entire year, in 1954, we published an English-language newspaper, quite a good newspaper with partners in South Africa. Not quite top rate but satisfactory, relatively good English. Then the manager of HaOlam HaZeh emigrated to Mexico, where he started HaOlam HaZeh in Spanish. It was called Aseas, and it also folded after a while.

We then published an Arabic newspaper and we had trouble with it. I put together a good editorial staff with poet Samih al-Qasim, a serious poet, as the editor. The Arabic newspaper appeared until one day someone said to me: 'Tell me, HaOlam HaZeh in Arabic - is it your newspaper or does it belong to Maki or Rakah?'  Slowly the entire editorial board had become communist and they did whatever they wanted to, and the newspaper was filled with communist content. So I fired them, of course, and an Iraqi Jew who worked with us, Giladi, took it upon himself to publish the paper and also to edit it. The standard was much lower, but that was common in the Arab world, because once a week or daily, I don't remember, at the Allenby Bridge, after the Six Day War, Israeli officers and Jordanian officers would meet and exchange newspapers: all the Hebrew newspapers were given to the Jordanians and all of the Arabic newspapers were given to the officers. And so, many years later, Yasser Arafat told me he had read HaOlam HaZeh every week so he knew me, which rather surprised me. But this newspaper also deteriorated. People told me that it was not well written, and we lost a lot of money, so eventually we closed it as well.

השלב הבא הייתה מלחמת ההתשה. אחרי שנתיים-שלוש המצרים התאוששו. המפקד המצרי שהיה ידידו האישי של נאצר התאבד, מרשל עאמר התאבד. נאסר, אחרי מלחמת ששת הימים כבר לא היה אותו איש. הוא דעך. כנראה גם שהייתה לו מחלת סוכר קשה, ואז בא "ספטמבר השחור”. אני חושב שעוד לפני מלחמת ששת הימים הוצאנו עיתון ערבי. יום אחד החלטנו: אנחנו כל כך הרבה עוסקים בעניינים ערביים שזה אבסורד שאין לנו הוצאה ערבית והוצאנו שבועון ערבי בשם ״האד׳ה אל עאלם״ – "העולם הזה" בערבית - שהופיע כל שבוע. היו לנו הרבה צרות אתו. אני הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות עורך עיתון אם הוא לא יכול לקרוא אותו. שכחתי לספר שבשנים הראשונות של המדינה הוצאנו עיתון ביידיש, שבוודאי לא יכולתי לקרוא אף מילה אחת, למרות שאני מבין יידיש כשמדברים מפני שזה דומה לגרמנית. אבל זה פשט את הרגל, סגרנו אותו. אחר כך במשך שנה שלמה, 54', הוצאנו עיתון באנגלית. עיתון די טוב, עם שותפים מדרום אפריקה. לא ממש רמה אל״ף-אל״ף אבל מספק, באנגלית טובה, יחסית. אחר כך המנהל של ״העולם הזה״ היגר למכסיקו, הוא פתח שם "העולם הזה" בספרדית שנקרא "אסיאס", גם התקפל אחרי כמה זמן. ואז הוצאנו עיתון ערבי. עם העיתון הערבי היו לי צרות. הרכבתי מערכת טובה עם המשורר סמיח אל קאסם, משורר רציני, בתור עורך. והופיע עיתון ערבי, עד שיום אחד מישהו אמר לי: "תגיד לי, 'העולם הזה' בערבית זה עיתון שלך או של מק"י, או רק"ח?" לאט-לאט כל המערכת הייתה קומוניסטית ועשו בו מה שהם רוצים והעיתון קיבל תכנים. אז פיטרתי אותם כמובן, ואיזה יהודי עיראקי שעבד אתנו, גלעדי, קיבל על עצמו בקבלנות להוציא את העיתון, גם לערוך אותו. ברמה הרבה יותר נמוכה, אבל הוא נפוץ בעולם הערבי, מפני שפעם בשבוע או פעם ביום, לא זוכר, בגשר אלנבי, אחרי מלחמת ששת הימים היו נפגשים קצינים ישראלים וקצינים ירדנים והיו מתחלפים בעיתונים: כל העיתונים העבריים נמסרו לירדנים, כל העיתונים הערבים נמסרו לקצינים. וככה כעבור הרבה שנים, סיפר לי יאסר ערפאת שהוא קרא "העולם הזה" כל שבוע ולכן הוא הכיר אותי, דבר שדי הפתיע אותי. אבל גם העיתון הזה התדרדר. אמרו לי אנשים שהערבית לא ברמה רצינית והפסדנו עליו הרבה כסף אז בסוף גם סגרתי אותו.‏