יורדים בקהיר. יש תור גדול. עומדים בתור ביקורת הדרכונים. ולאט-לאט זה זוחל. ואני מגיע לשם ויושב שוטר מצרי. מגיש לו את הדרכון שלי, לוקח את הדרכון, פותח, הופך אותו, פותח, לא מבין מה קורה. קורא עוד פעם ואז הוא תופס שזה דרכון ישראלי וברגע הקריטי הזה הוא מרים את העיניים אלי ומתפשט על הפנים שלו חיוך ענק, כמו שרק מצרי יכול, ואומר: "מרחבה! מרחבה!" טוב, מנהל שדה התעופה לקח אותי, הושיב אותי בחדר שלו. שכחתי להגיד, אני אדם זהיר מטבעי, אז לפני שעשיתי מה שעשיתי אני התקשרתי עם קרייסקי בווינה ואמרתי לו: "אני הולך לטוס, אולי האיש שלך בקהיר יכול לעזור לי”. ואכן השגריר האוסטרי חיכה לי בשדה התעופה וישבנו איזה שעה-שעתיים בהמתנה שמישהו מאחורי הקלעים סידר את הסידורים ואז שחררו אותנו, ואנחנו נוסעים באוטו של השגריר האוסטרי ל”מינה האוס”, ליד הפירמידות. זה בית מלון מאוד ידוע ושם היו ועידות דיפלומטיות במלחמת העולם השנייה, כזה אנגלי-ערבי קולוניאלי. כשהגענו לשם הייתי עייף עד מוות ונפלתי על המיטה ונרדמתי. בבוקר אני מתעורר ורואה משהו מוזר דרך החלון, ניגש לחלון ולפני הפירמידה הענקית הזאת של גיזה, ענק! הרבה יותר גדול מכפי שחושבים כשרואים תמונות. והתחילו ימי מצריים, שהיו ימים מאושרים בשבילי מהרגע שהתעוררתי עד לרגע שנרדמתי. ואז הייתה ועידה ב”מינה האוס”. אני הסתובבתי. נתנו לי סגן אלוף של השב"כ המצרי בתור ליווי והשגחה, וביקרנו כל מה שאפשר לבקר בקהיר. הייתה לי בעיה להחזיר הביתה את הכתבות שלי. אז עוד לא היה אינטרנט, היה דבר שנקרא טלפרינטר שאף פעם לא תפסתי איך זה עובד. אבל במלון היה טלפרינטר עם צוות מצרי ואיכשהו הצלחתי להעביר עם ההרגשה הנלהבת. אני אהבתי את מצרים מהשנייה הראשונה אהבה אמיתית. כל דבר. קודם כל את העם המצרי, זה עם כל כך נהדר, כל כך מלא הומור, בעוני נורא, הומור. ממש אהבתי. אני הסתובבתי בקהיר, הכרתי אנשים, הכרתי בחזרה את אנשי השמאל שהכרתי בוועידות הקודמות.‏

We landed in Cairo. There was a long queue at passport control which was slowly creeping forward. I got to the front and there was an Egyptian policeman sitting there. I handed him my passport, he took it, opened it, turned it over, but didn't understand what was happening. He read it again, and then he realized that it's an Israeli passport and at this critical moment he looked up at me and a huge smile spread across his face, smiling as only an Egyptian can, and said: 'Welcome! Welcome!' Well, the airport manager took me, sat me down in his room. I forgot to say that I'm a cautious man by nature, so before I did what I did, I called Kreisky in Vienna and told him: 'I'm going to fly [to Cairo]. Maybe your man would be able to help me there?' Indeed, the Austrian ambassador was waiting for me at the airport and we sat for an hour or two waiting while someone behind the scenes made all of the arrangements and then they let us go, after which we drove in the car of the Austrian ambassador to Mena House next to the pyramids. This hotel is very well known and there were diplomatic conferences held there during World War II, a sort of colonial Anglo-Arabic [building]. When we got there I was totally exhausted and I simply fell on the bed and went to sleep. In the morning when I woke up, I noticed something strange out of the window. I went to the window and in front of me was the giant pyramid of Giza, gigantic! Much bigger than people think when they see pictures. And the Egyptian days began, which were happy days for me from the moment I woke up until I fell asleep. Then there was the conference at Mena House.  I wandered around. They gave me a lieutenant colonel in the Egyptian security service as a companion and for supervision, and we visited everything that it is possible to visit in Cairo. I had a problem returning home with my articles. There was no internet at that time, but there was a thing called a teleprinter and I never figured out how it worked. But at the hotel there was a teleprinter with an Egyptian team and somehow I managed to convey my enthusiasm. I loved the Egyptians, truly, from the first second. Everything. First of all the Egyptian people, they are a wonderful nation, so full of humor, in dire poverty, but with humor. I really liked it. I travelled around in Cairo; I met people I had known before, the leftists, whom I'd met at the previous conferences.