ואז בא מצרי עורך השבועון "אוקטובר" שהכרתי אותו, לא יודע איך הכרתי אותו אבל די התיידדנו, ושואל: "מה אתה רוצה? במה אפשר לעזור לך?" אמרתי "קודם כל להיפגש עם סאדאת”. סאדאת לא רצה. סאדאת פחד שזה ירגיז את בגין. אז הם עשו פשרה מצרית מובהקת. אמרו לי: "סאדאת כרגע לא יכול לקבל אותך, אבל אשתו תשמח לקבל אותך”. ואז קבעו פגישה עם גב' ג'יהאן סאדאת. בשעה שמונה. קבעו שבשבע יבוא בחור ממשרד החוץ המצרי ייקח אותי לשם. שבע – אין נפש חיה. שבע ורבע – אין נפש חיה. וככה, שבע וחצי מופיע בחור צעיר, לבוש לתפארה – חליפה מחויטת וזה. במצרים היה חוק שמי שגומר אוניברסיטה, מוכרח לקבל עבודה מהממשלה. לכן הממשלה הייתה מוצפת בבחורים צעירים שלא היו מסוגלים לשום דבר, לא היה להם שום תפקיד, עמדו בפינה וחיכו, אז זה היה אחד מהם. בחור עם חליפה נהדרת הופיע. או קיי, בלעתי את הרוגז שלי, אמרתי: "איפה האוטו שלך?" הוא אמר: "אין לי אוטו, ניקח טקסי”. יוצאים מהמלון, מה"מינה האוס",  איפה טקסי? אין טקסי, אולי בפינה שמה שמה. או קיי, מצאנו טקסי. בשביל להגיע מ"מינה האוס" למשרד של ג’יהאן: “מינה האוס” זה בקצה אחד של קהיר, ליד הפירמידות, המשרד של סאדאת היה בקצה השני, ליד שדה התעופה בהליופוליס. במאסר אל ג'דידה – מצרים החדשה. ואנחנו צריכים לעבור בשעות היום, בבוקר, את כל קהיר מקצה אל קצה. זה כבר לא היה איחור, זה היה מפלצתי. אני גרמני, אני לא יכול לאחר, אני חולה גופנית כשאני מאחר. על שעה איחור כבר אין מה לדבר. בסוף מגיעים. היה לה משרד כאמור בהליופוליס. גב' סאדאת מקבלת אותנו במשרד שלה בידידות, לא אומרת מילה אחת על האיחור. מצרים. מה זה שעה? בדרך שאלתי את הבחור הזה ממשרד החוץ: "מה נעשה? אנחנו מאחרים יותר משעה! מה נעשה?" הוא אומר: "אין דבר, אנחנו נתנצל יפה”. אני זוכר את המילים. או קיי, התנצלנו יפה, בכלל לא היה איכפת לה. והתחלנו לשוחח. היא נורא מצאה חן בעיניי. נקשרו בינינו יחסים מאוד טובים. היא הייתה אשה חכמה, סקסית, יפה, חצי מצריה וחצי אנגליה, משהו כזה. בחדר השני ישבה ועדה של המוסד שלה וחיכו. "לא נורא, אין בעיה". עשיתי ראיון ארוך ופרסמתי אותו ב"העולם הזה.‏"

Then came the Egyptian editor of October, whom I knew − I do not know how I knew him, but we had become friends, and he asked: 'What do you want? How may I help you?' I said: 'First of all to meet with Sadat'. Sadat did not want to meet. He was afraid this would annoy Begin. So they made an outstanding Egyptian compromise. They told me: 'Sadat currently cannot receive you, but his wife will be happy to'. And then they scheduled a meeting with Mrs Jehan Sadat at 8:00. We arranged that at 7:00 a fellow from the Egyptian Foreign Ministry would take me there. Seven o'clock − not a soul. Seven-fifteen − not a soul. And then, at half-past a young man appears, dressed magnificently in a tailored suit. In Egypt there was a law that whoever graduates from university has to be given a government job, so the government was flooded with young men who were not capable of doing anything, they had no role; they stood in a corner and waited, and this was one of them. A guy with a nice suit appeared. Okay, I stifled my annoyance and said: 'Where's your car?' He said: 'I don't have a car, we'll take a taxi'. We leave the hotel, Mena House – where's the taxi?  There is no taxi, perhaps over there at the corner. Okay, we found a taxi. To get from Mena House to the office of Jehan… Mena House is at one end of Cairo, near the pyramids, and Sadat's office was at the other end, near the airport in Heliopolis, in Masr el Jadida − the new Egypt. And we had to go during the day, in the morning, across Cairo from one end to the other. This was no longer a delay – it was monstrous. I am German, I cannot be late; I feel physically ill when I'm late. There's nothing to talk about being an hour late. Eventually we arrive. Her office was in Heliopolis. Mrs Sadat received us in her office amicably, didn't say a word about us being late. Egypt. What is an hour? On the way, I asked the guy from the Ministry of Foreign Affairs: 'What shall we do? We're more than an hour late! What shall we do?' He said: 'Nothing, we just apologize nicely'.  I remember those words. Okay, we apologized nicely, she didn't even seem to care. And we began to talk. I really liked her. We established a very good relationship. She was a smart woman, sexy, beautiful, half-Egyptian and half-British, something like that. In the next room was a committee from her institute, and they waited. 'Not terrible, no problem'. I conducted a long interview and published it in HaOlam HaZeh.