כמובן הייתה הנהלה של הסיעה וכל זה, אבל רוב הדברים סידרנו בינינו אמנון ואני. ואנחנו העלינו נושאים, אלף ואחד דברים: אני העליתי בפעם הראשונה היתר חוקי להפלות מלאכותיות. שהיה אז חוק להפלות מלאכותיות שהולכים לבית הסוהר. אני העליתי רעיון להקים חיל כבאות ארצי, שעד היום הם לא הגיעו עדיין. שזה דבר הגיוני, בארץ קטנה כמו שלנו הדבר הכי-הכי הגיוני ופשוט. אני הכנסתי הצעת חוק להתיר הומוסקסואליות, שאז היה גם כן פשע עם מאסר. אני הכנסתי הצעת חוק: טרמפ לחיילים. חיילים נסיעות חינם. אלף ואחד דברים ובכל מיני תחומים. כל התחומים שעסקתי ב"העולם הזה" כעורך עיתון פשוט הכנסתי אותם לכנסת. עכשיו, למה קינאו בי? לא רק בגלל החופש לעשות מה שאני רוצה, חבר כנסת נורמלי שנואם נאום שהוא נורא מתגאה בו בפני אולם של שלושה אנשים או חמישה נוכחים, בזה נגמר העניין, איש לא שומע על הנאום הזה. אלא אם כן אם אחד הכתבים הפרלמנטרים, ואז היו כאלה זקנים שעסקו בזה עשר שנים ועשרים שנה וכבר היו לגמרי קהי חושים, אם הוא לא תופס את החסדים של אחד מאלה, ומתחנף אליו ורודף אחריו, אף אחד לא שומע. לי היה עיתון, ובעיתון הכנסתי עמוד: "דו"ח לבוחר”. כאילו דו"ח לבוחרים שלי שהיו קוראי "העולם הזה”. ושם נתתי דו"ח על כל מה שעשיתי בכנסת: שאילתות, הצעות לסדר היום. אני שיגעתי אותם, הם באמת השתגעו לאט לאט, וקינאו. למרות שפה ושם עשינו גם ידידויות.‏

Of course there was the administration of my faction and everything, but most things were arranged between Amnon and me. And we raised issues, a thousand and one things: I raised for the first time the legalization of abortion. Until then, you could go to jail because of the Abortion Law. I raised the idea of ​​establishing a national fire-fighting force which has not yet been implemented but which makes sense, the utmost logical and simple thing, in a small country like ours. I put forward a bill to allow homosexuality which then was also a crime carrying the threat of imprisonment. I put forward a bill: free rides for soldiers, free travel for soldiers. A thousand and one things in all kinds of fields. All of the things that I dealt with in HaOlam HaZeh as the newspaper editor, I simply raised them in the Knesset. Now, why were they jealous? Not only because I had the freedom to do what I wanted. A normal member of Knesset who makes a speech that he was very proud of in front of an Assembly with only three or five people present, that was the end of it – no one will hear that speech. Unless a parliamentary reporter – and then there were those old fellows who had been doing this for 10 and 20 years and were by now completely desensitised – unless he could get some sympathy from of one of them by sucking up to them and chasing them no one would hear about the speech he'd given. I had a newspaper, and I put a column in the newspaper: 'Report to the Voters'. Like a report to my constituents, readers of HaOlam HaZeh. And in it I gave a report about everything that I had done in the Knesset:  questions, proposals to the agenda. I drove them crazy. They really went slowly crazy, and they were jealous. Although here and there we even made friendships.