אז שרון הפך לשר הבטחון. כבר סיפרתי נדמה לי איך הוא רצה לכבוש את איראן ולמסור אותה לאמריקאים. ב-1981 אני בחרתי באריק שרון כאיש השנה בפעם השנייה וביקשתי לראיין אותו והוא ברצון כמובן נענה. ישבתי אתו כמה שעות ועוד כמה שעות. ואז הוא אומר: "אני אגיד לך מה אני רוצה לעשות כדי שתפרסם, אבל בשום פנים ואופן, אפילו לא ברמז, שזה בא ממני. מה שאתה חושב שאני רוצה”. ואז הוא נתן לי תשעה חודשים לפני מלחמת לבנון את כל תכנית המלחמה לפרטיה: "אנחנו נתקוף את לבנון, ייקח לנו 48 שעות, אנחנו נמנה קצין נוצרי-מרוני ונגרש את הפלסטינים". לאן אפשר לגרש? לסוריה. "הסורים לא ירצו אותם”. "אז הם יגרשו אותם דרומה לירדן. הפלסטינים יגיעו לירדן יעשו הפיכה, יפילו את המלך, יהפכו את ירדן למדינה פלסטינית”. אמרתי לו: "זה רעיון מעניין אבל מה עם הגדה המערבית?" אז הוא אמר: "זה לא בעייה, אחרי שירדן תהיה מדינה פלסטינית אנחנו ניכנס למו"מ ונמצא פתרון משותף כזה או אחר – או שתהיה חלוקה של הגדה המערבית או שתהיה חלוקה פונקציונאלית – חלק מהתפקידים יהיו בידיהם, חלק אתנו, ונסתדר, זה לא בעיה". פרסמתי את המאמר על איש השנה עם עמוד שלם על התכנית של שרון, כאמור, מבלי לייחס את זה לשרון. וכל תכנית המלחמה הייתה ב"העולם הזה" תשעה חודשים לפני שפרצה המלחמה. לכן כשפרצה המלחמה לא הופתעתי לחלוטין. כן; הגענו לנקודה הזאתי, בגין חזר לשלטון, אריק שרון שר הבטחון, ובאוויר מרחפת התוכנית של אריק שרון להקים דיקטטורה נוצרית פרו-ישראלית בלבנון, לעשות שלום אתה, לגרש את הפלסטינים לעבר הירדן ולהסתדר עם הפלסטינים, זה בקיצור התוכנית. כאמור, פרסמתי אותה, איש לא לקח אותה ברצינות, "מה פתאום אורי אבנרי קורא את המחשבות של שרון? בייחוד תכנית כזאת משוגעת, מקיפה עולם”. איש לא לקח ברצינות, זה פשוט לא עורר שום תשומת-לב. ואז בא היום המר והנמהר ואריק שרון עושה מלחמה. ישראל לא יכולה לעשות מלחמה בלי האמריקאים, מעולם לא עשתה מלחמה בלי האמריקאים, מאז מלחמת סיני.
So Sharon became Minister of Defense. I think I've already spoken about how he wanted to conquer Iran and give it to the Americans. In 1981, I chose Ariel Sharon as Man of the Year for the second time and asked to interview him, and he willingly complied, of course. I sat with him for a few hours and then a few hours more. Then he said: 'I'll tell you what I want to do in order for you to publish it, but under no circumstances, not even by implication, may it come from me. What do you think I want?' Then he gave me − nine months before the Lebanon war − the entire war plan in detail: 'We'll attack Lebanon, it'll take 48 hours, we'll appoint one of the Maronite Christian officers and we'll expel the Palestinians'. Where could they be expelled to? Syria. 'Syria doesn't want them'. 'So they'll be driven south to Jordan. The Palestinians will arrive in Jordan, will make a coup to bring down the King, and then they'll turn Jordan into a Palestinian state'. I told him: 'It's an interesting idea, but what about the West Bank?' Then he said: 'This is not a problem. Once Jordan is a Palestinian state, we'll enter into negotiations with them and will find some kind of common solution – either there'll be partition of the West Bank or there'll be a functional division – some of the positions will be in their hands, some in ours, and we'll manage, it's not a problem'. I published an article about the Man of the Year with an entire page devoted to Sharon's plan, without referring it to Sharon. And the entire plan of that war was published in HaOlam HaZeh nine months before the war broke out, so when the war did break out, I was entirely unsurprised.
Begin returned to power, Ariel Sharon was Minister of Defense, and hovering in the air was Ariel Sharon's plan to establish a Christian, pro-Israel dictatorship in Lebanon with which to make peace, expel the Palestinians to Jordan, and live in harmony with the Palestinians – that, in brief, was the plan. As mentioned above, I published it but no one took it seriously. 'How come Uri Avnery is able to read the thoughts of Arik Sharon? Especially such a crazy, world-encompassing plan?' No one took it seriously; it simply did not arouse any attention. Then came the bitter and fateful day when Ariel Sharon went to war. Israel could not go to war without the Americans, had never gone to war without the Americans, ever since the Suez Campaign.
