Right from the start there was the Abu Ghosh incident. Abu Ghosh is a lovely village on the way to Jerusalem. You can eat there, there are very good restaurants, I love to eat there. But in 1949 the idea was: how is it that the road from Tel Aviv to Jerusalem, the only route, goes through an Arab village? That's not right! We need to expel them! So there was some provocation. A gun was found in somebody's home, and so it was decided to evacuate Abu Ghosh. Together with some others, we organized a national campaign against the expulsion of the residents of Abu Ghosh, and this time we managed to form a very broad coalition. Geula Cohen, who was part of Lehi and was smuggled out of prison with the help of Arabs from Abu Ghosh. Etzel and the Herut movement became involved. We managed to get the decree annulled, and Abu Ghosh remained. Even today I have a certificate that I was an honorary citizen of Abu Ghosh. The only place in the world that I am a citizen of honor is Abu Ghosh. So we succeeded with that. But in other things?

For years we conducted a campaign to revoke martial law and all the time that Ben-Gurion was in power we didn't succeed. It was really a crazy obsession of his. I think Ben-Gurion really hated the Arabs. I think in general Ben-Gurion hated everything Oriental. And that was an important part of the HaOlam HaZeh activities, even apart from the newspaper. I mean, we organized and participated in meetings with the communists and various other groups who supported the abolition of the military government. And we succeeded. After Ben-Gurion was ousted in 1966, we were able to finally bring about the repeal of martial law. During the first period of HaOlam HaZeh that was very important. There were all sorts of incidents of corruption, though not too many. And we obviously reviewed in detail what was happening with the Israeli 'bohemia' – banquets and parties which today are hard to describe. Among the radical changes that the country has undergone since then is that this lifestyle has disappeared. We had two discotheques – night clubs – in Tel Aviv where discos were very popular. We had parties. Every Friday the girls would ask: 'Where's the party today?' Somewhere in the city there had to be a big party, once here, once there, and there were personalities who emerged from it: Dan Ben-Amotz, Shaike Ophir, Uri Zohar. An entire picture gallery in HaOlam HaZeh recorded what they did in great detail, all of the cultural creativity of that period. There was Nathan Alterman, there was Cassit. An entire lifestyle centered around Cassit. HaOlam HaZeh covered everything. Whatever was happening in Israel was covered by HaOlam HaZeh.

כבר בהתחלה הייתה פרשת אבו גוש. אבו גוש זה כפר נחמד בדרך לירושלים. אפשר לאכול שם, יש שם מסעדות טובות מאוד, אני אוהב לאכול שם. אבל ב-1949 בא הרעיון: איך זה שהדרך מתל אביב לירושלים, הדרך היחידה עוברת דרך כפר ערבי? זה לא ייתכן! לאן נגיע? צריכים לגרש אותם! אז עשו איזה פרובוקציה: מצאו איזה אקדחים באיזשהו בית, והחליטו לגרש את אבו גוש. אנחנו עם אחרים ארגנו מערכה ארצית נגד גירוש אבו גוש והפעם הצלחנו לגבש קואליציה מאוד רחבה. מפני שללח״י הייתה הפרשה של גאולה כהן שהוברחה מבית הסוהר בעזרת ערבים מאבו גוש וגם אצ"ל, תנועת "החרות", בגין, הצטרפו למערכה. ואנחנו הצלחנו לבטל את הגזירה ואבו גוש נשאר. ועד היום יש לי תעודה בחדר השני שאני אזרח כבוד של אבו גוש. המקום היחידי בעולם שאני אזרח כבוד זה אבו גוש. אז זה הצלחנו. אבל בשאר הדברים? אנחנו שנים ניהלנו מערכה לביטול הממשל הצבאי וכל זמן שבן גוריון היה בשלטון זה לא הלך. זה היה ממש שיגעון כפייתי אצלו. בן גוריון בכלל היה שונא ערבים, אני חושב. בן גוריון היה שונא כל דבר מזרחי בכלל, נדמה לי. וזה היה חלק חשוב מהפעולה של "העולם הזה”, גם חוץ מהעיתון. זאת אומרת, אנחנו ארגנו והשתתפנו באסיפות יחד עם הקומוניסטים ועוד כל מיני קבוצות, שדגלו בביטול הממשל הצבאי. והצלחנו אחרי שהדיחו את בן גוריון, 1966, הצלחנו סוף סוף להביא לביטול הממשל הצבאי. בתקופה הראשונה של "העולם הזה" זה היה דבר מאוד חשוב. התחילו לבוא, שידעו ערבית היטב. ואני הסתובבתי הרבה בכפרים הערביים. והיו כל מיני פרשות שחיתות, לא מי יודע מה. ואנחנו כמובן סיקרנו בהרחבה מה שקורה בבוהמה הישראלית – נשפים ומסיבות וכל מיני דברים כאלה שהיום קשה לתאר את זה. בין השינויים הרדיקאליים שעברה המדינה מאז, הוא שכל ההוויי הזה נעלם. היו לנו בתל אביב שני מועדוני דיסקוטקים, מועדוני ריקודים, דיסקוטקים, נורא פופולאריים. היו לנו מסיבות. כל יום שישי בנות הסתובבו: "איפה המסיבה היום?" באיזשהו מקום בעיר הייתה צריכה להיות מסיבה גדולה וזה היה פעם פה, פעם שם, והיו דמויות שצמחו מתוך זה: דן בן אמוץ, שייקה אופיר, אורי זוהר. גלריה שלמה ש"העולם הזה" סיקר בהרחבה מה שהם עשו. כל היצירה התרבותית של התקופה ההיא, עוד היה נתן אלתרמן, היה “כסית". הווי שלם מסביב ל”כסית". "העולם הזה" נתן את הכל. מה שקורה בארץ, "העולם הזה" סיקר.‏