Then, a year or two after I was born, my mother, like I said, hated the town and wanted the big city, so the whole family returned to Hannover.  I was two years old, with blond curls (I even had a photograph but I lost it) and we bought a house in a rich suburb, like Savion. A three-storey house with a small garden in front and a very large garden in the back with every kind of fruit tree imaginable: apples, pears, plums, cherries, mulberries, strawberries and all kinds of other berries. I grew up with all of this.  We lived on one of the three floors.

That's it. The blond curls disappeared very quickly and by the age of three, my hair was almost black, not entirely, almost. And we were a very regular German family. That is to say that in Germany, until the age of 10, I was part of a normal family. There was my father who was the intellectual in the family, and he made all of the important decisions. Then there was my mother who decided all of the unimportant things. There is a joke about this, where the woman says, 'My husband decides all the important things, I decide all the unimportant things – so far, there have not been any important things!' So, that's more or less how it was with us. My mother was a very practical woman, she knew how to manage things, the house and things in general. My father was the intellectual in the family.  There were four children: two daughters and two sons; I am the fourth child, with two or three or four years between us. Everyone knew his place. It was an organized, orderly family. My oldest sister was an intellectual like my father. My second sister was the opposite − very practical, really not one to read books or things like that. We all went to the theatre – we had to. Theatre and opera were mandatory – that's what people like us did. My older brother was the opposite of me. He also did not read books; things like that were of no interest to him, he was a really poor student. I was the fourth and I was the spoiled one. I was the child who was brought out to answer questions when guests came to visit: 'What do you want to be?' I said I wanted to be a horse, probably because that afternoon I had seen a horse in the street. And so we lived well and comfortably.

ואיזה שנה-שנתיים אחרי שנולדתי, אמא שלי, שכאמור שנאה את העיירה ורצתה את העיר הגדולה, אז כל המשפחה חזרה להנובר. הייתי בן שנתיים, ילד עם תלתלים בלונדיים. (הייתה אפילו תמונה, אבל איבדתי אותה). וקנינו בית בפרבר של עשירים, סביון כזה. בית של שלוש קומות, עם גינה קטנה מלפנים וגינה גדולה מאוד מאחור, עם כל עצי הפרי שאפשר להעלות על הדעת: תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים, תותים, תות שדה וכל מיני תותים אחרים. אני גדלתי בתוך הדבר הזה. אנחנו גרנו באחת משלוש הקומות. זהו. התלתלים הבלונדיים עזבו אותי מהר. בגיל שלוש אני הייתי כמעט שחור, לא לגמרי, כמעט. והיינו משפחה גרמניה מאוד סדירה. זאת אומרת עד גיל בגרמניה אני גדלתי במשפחה נורמטיבית: היה אבא, שהוא היה האינטלקטואל במשפחה, והוא גם קבע את הדברים החשובים, והייתה אמא, שקבעה את כל הדברים הלא חשובים. יש על זה בדיחה שאשה אומרת: "בעלי קובע את כל הדברים החשובים, אני קובעת את כל הדברים הלא חשובים, עד עכשיו לא עלה שום עניין חשוב”. אז זה בערך היה גם אצלנו. ואמא שלי הייתה אשה מאוד מעשית. היא ידעה לנהל דברים. את הבית ובכלל. אבא שלי היה האינטלקטואל במשפחה. היינו ארבעה ילדים: בת, בת, בן, ואני הרביעי, עם רווחים של שתיים-שלוש-ארבע שנים בינינו. כל אחד ידע את מקומו. זה היה מסודר. משפחה מסודרת. אחותי הבכורה הייתה אינטלקטואלית, כמו אבא שלי. אחותי השנייה הייתה ההיפך – מעשית מאוד, ממש לא בחורה בשביל לקרוא ספרים או דברים כאלה. לתיאטרון אנחנו כולנו הלכנו, כי מוכרחים. תיאטרון ואופרה זה היה חובה - ככה עושים אנשים כמונו. האח הגדול שלי היה ההיפך ממני. גם כן, לא קרא ספרים, לא עניין אותו הדברים, היה תלמיד גרוע מאוד. ואני הייתי הרביעי, ואני הייתי המפונק. הייתי הילד שכשהיו אורחים הביאו אותו כדי שיענה לשאלות בצורה: "מה אתה רוצה להיות?" אמרתי שאני רוצה להיות סוס, מפני שבאותו אחרי הצהריים כנראה ראיתי סוס ברחוב. וככה חיינו באושר ועושר‏.‏