עד שבאה לארץ ועדת החקירה להחליט מה לעשות עם פלשתינה-א”י^. באותה עת אני כבר הוצאתי את “במאבק”. “במאבק" לא הופיע באופן קבוע, גם לא בצורה קבועה. למה לא בצורה קבועה? מפני שהיה חוק מימי המנדט, שבשביל להוציא עיתון, אתה צריך רישיון אנגלי. אבל אם אתה מוציא הוצאה חד-פעמית, אתה לא צריך. אז הוצאנו כל פעם הוצאה חד-פעמית: "במאבק", "מאבק", "למאבק" – שמות שונים. ומאיפה הכסף? מאיתנו. אספנו כסף בינינו, מהמשכורות שלנו. זאת אומרת שהוצאנו גיליון כשהיה כסף. פעם היה אחרי שלושה חודשים, פעם אחרי חודשיים, פעם אחרי חצי שנה. הוצאנו בסך הכל, אני חושב, ארבע או חמש חוברות, שהקימו שערורייה בארץ שאי-אפשר לתאר. כמו שאמרתי קודם, האידיאולוגיה הזאת, שאנחנו אומה עברית חדשה, ושהציונות אין לנו עסק איתה יותר, מתה, ושצריכים להקים אומה חדשה, עברית, ששייכת למקום, שייכת לארץ, שייכת למרחב, זה היו רעיונות שהם היו דברי כפירה באותם הימים. ונחזור לעניין השם, השמות. היה ברור לנו שצריכים לבחור בשם עברי, ברגע שאתה יכול, מפני שאנחנו מקימים דבר חדש. זה לא המשך של פולין, זה לא המשך של גרמניה, ועם כל הכבוד זה גם לא המשך של מרוקו, כי אם דבר חדש שצומח במקום אותנטי עם תרבות חדשה, מקומית, מעבר לכל ארצות המוצא וכוליי. זאת הייתה האידיאולוגיה שלנו. הוצאנו שלוש חוברות, שכתבתי חלק גדול מהן, אבל גם אחרים כתבו. נזכרתי השבוע במיקו אלמז, איש הרדיו, שגם התחיל את דרכו אצלנו. עמוס אילון התחיל את דרכו אצלנו. אז באה ועדת החקירה של האו”ם.

The Commission of Inquiry came to Israel to decide what to do with Palestine – the Land of Israel. At the time I was already publishing In the Struggle. In the Struggle did not appear regularly nor was it constant. Why not regularly? Because there was a law during the period of the British Mandate which stated that to publish a newspaper you had to have a British license. But if you published one-off issues, you did not need a license. So every time we published one-offs:  In the Struggle, Struggle, For the Struggle − different names. And where did the money come from?  From us. We collected money among ourselves, from our salaries. That meant that we published a sheet when there was money. Once after three months, once after two months, once after half a year. We issued in all, I believe, four or five pamphlets which caused an indescribable scandal in the country. As I said earlier, this ideology that we are a new Hebrew nation, that we no longer have any dealings with Zionism which had died, and that we need to build a new nation, a Hebrew nation, which belongs to the place, belongs to Israel, belongs to the region − these were concepts that were heretical at the time.

Let's return to the matter of the name, the names. It was clear to us that we needed to choose a Hebrew name as soon as possible because we were establishing something new. It was not a continuation of Poland, it was not a continuation of Germany − with all due respect − it was also not a continuation of Morocco, rather it was something new which was growing in an authentic place with a new culture, locale, outside of all of the countries of origin and so forth. This was our ideology. We published three pamphlets, of which I wrote the greater portion, but others wrote as well. This week I was thinking about Miko Almaz, a radio personality, who also started out with us. Amos Ayalon began his career with us. Then there was the United Nations Commission of Inquiry.