ואז, כאמור בחזית הדרום הצלחנו לכתר חטיבה מצרית שלמה, במה שנקרא 'כיס פלוג’ה'. עיראק סואידן-פלוג'ה-עיראק אל מנשיה, זה הקו שהיום זה קרית גת רבתי. ואני נשלחתי עם הכיתה שלי לתפוס עמדה מול הכיתור בעיראק אל מנשיה. עיראק אל מנשיה זה מין גבעה. קודם כל זה גבעה ארכיאולוגית של גת העתיקה כנראה, שהיא הייתה בידי המצרים. ואנחנו התמקמנו מולם, במה שהיום קרית גת, וישבנו שמה. לא עשינו כלום. עשינו סיורים. היה גשם זלעפות. זה כבר היה דצמבר. גשמים נוראים. אנחנו חיינו באוהלים הקטנים, אוהלי סיירים קטנים ונתנו לי תפקיד. לפנינו, הכי-הכי-הכי קדמי, היה מוצב שהיה בידינו עם שוחות ושמה ישבה כיתה של גדוד אחר של גבעתי. ואני התאמנתי בלמצוא אותה בלילה. החליפו אנשים בלילה, כמובן, ומכיוון שהיה חוט טלפון לעמדה הזאת, אני בלילה, בעזרת החוט, הפכתי למדריך שמביא כל מיני יחידות לשם. ואז קיבלנו מפקד פלוגה חדש. חדש לגמרי. לא חכם, בלי ניסיון, ונכנס לו לראש באחד הימים להחליף את היחידה שמה, באותו משלט, באמצע היום. מי בוחרים? אורי אבנרי עם הכיתה שלו. נוסעים עם משוריין, יורדים מאחורי הגבעה, עולים ותופסים. אני מוכרח להגיד, כתבתי על זה לפני כמה ימים, במהלך המלחמה קרה לי אסון והוא: איבדתי דבר מאוד-מאוד יקר, כלומר את חוש הפחד. אני פשוט איבדתי את חוש הפחד, טוטאלית, כאילו נשר ממני. בעוד שבראשית המלחמה, לפני הקרב הראשון, הפעולה הראשונה שלא הייתה מי יודע מה, אני פחדתי פחד איימים וממש הרגשתי שעות שהמעיים שלי מתהפכים, פשוטו כמשמעו, ממש גופנית, אחרי זה איבדתי את זה, טוטאלית. ולקראת, אנחנו כבר מדברים על דצמבר, אני עשיתי דבר אידיוטי לחלוטין. אמרתי לחיילים שלי: "תישארו פה, במדרון האחורי, אני אלך לסייר, ואז אני אקח אתכם'. או קיי. אני עולה, פוגש את המ״ם כ״ף של הכיתה במקום ואני מטייל בראש הגבעה הזאת לראות את ה-layout של השוחות וקיבלתי ממקלע על הגבעה הארכיאולוגית היפה הזאת כדור. אחד או שניים, עד היום אני לא יודע, שחודר שריון. אני יודע, מכיוון שהוא נשאר אצלי בבטן. אני אומר 'אחד או שניים', מפני שהוא חדר פה. יכול להיות שזה כדור אחד שחדר פה, יצא פה ונכנס פה, או שזה שני כדורים שונים, אני לא יודע.

Then, as I said, on the southern front we were able to encircle an entire Egyptian brigade, in what was called the Fallujah pocket. Iraq Suwaydan-Fallujah–Iraq al-Manshiyya – this is the line which is today Greater Kiryat Gat – and I was sent with my squad to take up a position in Iraq al-Manshiyya opposite the encirclement. Iraq al-Manshiyya is a kind of hill. First of all, it is probably the archaeological hill of ancient Gat which was occupied by the Egyptians. We settled ourselves in front of them in what today is Kiryat Gat, and sat there. We didn't do anything; we scouted the territory. It was pouring with rain. It was already December and the rain was terrible. We lived in small pop-up tents, and I was given a job. In front of us, right at the front, there was a position that we held with trenches, and there was another regiment of the Givati Brigade there. I practiced finding it at night. People were replaced at night, of course, and because there was a telephone wire leading to this post at night, with the help of the wire, I became a guide bringing all sorts of units there. Then we got a new squadron commander. Brand new. Not very wise, inexperienced, and he got it into his head one day to replace the unit there, in that same outpost, in the middle of the day. Who did he choose? Uri Avnery with his squad. We travelled in an armoured vehicle down behind the hill, we scaled it and took it. I must say, I wrote about this a few days ago that during the war a catastrophe happened to me: I lost something very, very dear and that is, my sense of fear. I simply lost my sense of fear, totally, like it dropped away from me. While at the beginning of the war, before the first battle, the first action that was not much, I was horribly afraid and I just felt that my guts were churning, literally, quite physically − then I lost it, totally. And towards December I did something completely idiotic. I told my soldiers, 'Stay here, down the back slope, I'll go and scout, and then I'll take you'. Okay. I climb up, I meet the squadron commander there and I walk up to the top of this hill to see the layout of the trenches, and on the hill, this beautiful archaeological hill, I got hit with machine-gun fire. One or two bullets – to this day, I don't know how many – which penetrated the armour. I know, because it remained in my stomach. I say one or two because this is where it went in. It could be one bullet that penetrated here and came out there, or it could be two different bullets. I don't know.