Fortunately, the second squad commander who was also one of the veterans, ran to get my soldiers. Four of my soldiers ran under fire to get me, and they got me out of there, four Moroccans. And the armoured car we came in took me quickly to squadron headquarters. The jeep, I think, took me to the hospital which was near Rehovot, Kfar Bilu. I was in terrible pain. They didn't give me morphine because we were not allowed to give morphine. Our medic said, 'We must not give morphine for a wound in the stomach'. So all the way, with the jeep bouncing and so on, I was fully conscious. We reached the hospital. There was a giant doctor from the Soviet army with a lot of experience of combat injuries, and right away they anesthetized me and operated on me. Later he told me I had been lucky because if I had arrived an hour or two later, it would have been too late. That's it – I was injured. I lay in that hospital for a week or two after the surgery. I didn't eat, didn't drink. They inserted a feeding tube to feed me artificially, like they want to do now with prisoners on hunger strike. I was thirsty all the time, so I kept drinking. I really loved red strawberry juice, and it was like a farce. I drank. It went down to my stomach where the feeding tube got hold of it and brought it back out through the tube. That's how it went on, all day. Recycling. It was really funny. Only at the time it didn't make me laugh. I couldn't sleep. I think for a couple of weeks I didn't really sleep. But I read a lot. What did I read? I fell in love with the English writer Somerset Maugham and read all of his books in English. And I had time to do some serious thinking. Two weeks later I was sent to a convalescent home in Givat Brenner with all kinds of wounded soldiers. I particularly remember a young man. He seemed about 17 years old. They amputated his hands and removed his eye. My Moroccans friends came to visit me. My soldiers. I really connected with them. That had a great impact on me. We'll get to that, I think, the ethnic problem.

למזלי המ״ם כ״ף השני, שגם היה מהוותיקים, רץ להביא את החיילים שלי. ארבעה מהחיילים שלי רצו אלי ממש תחת אש והוציאו אותי משם, ארבעה מרוקאים. והמשוריין שבו באנו לקח אותי מהר למטה הפלוגה. הג'יפ אני חושב לקח אותי לבית החולים שהיה ליד רחובות שם, כפר ביל”ו. היו לי כאבי איימים. לא נתנו לי מורפיום, מפני שאסור לתת מורפיום. החובש שלנו אמר 'אסור לתת מורפיום בפצע בבטן'. אז כל הדרך הזאת עם הג'יפים, הקפיצות וכו' עברתי בהכרה מלאה. הגענו לבית החולים. היה רופא ענק מהצבא הסובייטי, עם הרבה ניסיון של פציעות קרביות, ומיד פשוט הרדימו אותי וניתחו אותי. אחר כך הוא אמר לי שזה מזל שהגעתי, מפני שאם הייתי מגיע שעה או שעתיים יותר מאוחר, זה היה מאוחר מדי. זהו, אז נפצעתי. שכבתי באותו בית חולים שבוע או שבועיים אחרי הניתוח. לא אכלתי, לא שתיתי. הכניסו לי זונדה בהזנה מלאכותית, כמו שרוצים עכשיו לעשות לשובתי הרעב. והייתי צמא כל הזמן, אז כל הזמן שתיתי. נורא אהבתי מיץ תות שדה אדמדם כזה, אז היה מחזה ככה היתולי כאילו. שתיתי, ירד לקיבה, שמה תפס אותו הזונדה שלי, הוציא אותו בחזרה דרך צינור וככה כל היום, מחזור. זה היה ממש מצחיק. רק שבאותה עת זה לא הצחיק אותי. ולא יכולתי לישון. אני חושב שאיזה שבועיים לא ישנתי ממש. וקראתי. המון. מי קראתי? התאהבתי בסופר אנגלי בשם סומרסט מוהם וקראתי באנגלית את כל הספרים של סומרסט מוהם. והיה לי זמן לחשוב היטב. אחרי שבועיים שלחו אותי לבית הבראה בגבעת ברנר עם כל מיני חיילים פצועים. במיוחד אני זוכר בחור צעיר. בן 17 הוא נראה לי, שפתחו לו את הידיים, הוציאו לו עין. והחברים שלי המרוקאים באו לבקר אותי. החיילים שלי. מאוד התקשרתי אתם. הייתה לזה השפעה רבה מאוד. עוד נגיע לזה אני חושב, לבעייה העדתית.‏