אז התגלה סיפור מדהים: שאייכמן קרא לקסטנר ואמר לו: "אנחנו מוכנים להפסיק את השואה, את הגירוש של יהודי הונגריה למחנה המוות באושוויץ, טרבלינקה תמורת 100,000 משאיות שיתנו לנו האנגלים. ועדות לכך שאנחנו מתכוונים ברצינות: ברגע שנקבל תשובה, אנחנו נשלח שליח לאיסטנבול, השליח יבוא במגע עם המוסדות הציוניים, המוסדות הציוניים יבואו במגע עם הבריטים וברגע שהשליח יחזור ויביא אישור עקרוני שהאנגלים מוכנים, אנחנו מפסיקים את המשלוחים. תבחר לך שליח. אני לא אתן לך לנסוע, אבל תבחר לך מישהו שנאמן עליך, נשלח אותו.” לקחו חבר אחר של הוועדה, בחור בשם יואל ברנד. יהודי קטן כזה, ג’ינג'י. והוא נסע לאיסטנבול. ולמרות שהתנאי המפורש היה שהוא לא יעזוב את איסטנבול, שהייתה ניטראלית - טורקיה הייתה ניטראלית - פיתו אותו לעבור את הגבול לסוריה, שהייתה בשלטון בריטי. לקחו אותו, אסרו אותו, הביאו אותו לקהיר. הפגישו אותו כנראה עם הלורד מוין, שהיה הפקיד הבריטי הבכיר במזרח התיכון, למעשה הנציב העליון בכל המזרח התיכון, ואסרו אותו ולא שחררו אותו. הוא גם נפגש עם המנהיגים הציוניים, עם שרת. בקיצור, הוא לא חזר. לא חזר – המשלוחים נמשכו, 10,000 יהודים ליום. ובמסגרת זאת גם נתנו לקסטנר את הרכבת הזאת של 415 נדמה לי המכובדים שנסעו לגרמניה, התעכבו בברגן בלזן, בסוף כן הגיעו לשווייץ. כל זה לא ידענו. ברגע שזה התגלה במהלך העדות של קסטנר, בשביל תמיר זה היה פשוט. קודם כל צריכים לראות את תמיר. תמיר היה במצב בעייתי נגיד, שהוא עצמו לא תפס אותו. המצב הוא כזה: ההצעה הזאת של אייכמן - או שהייתה רצינית או שלא הייתה רצינית. היא לא יכלה להיות גם זה וגם זה. אם היא הייתה רצינית, אז אלה שאסרו את ברנד ולא החזירו אותו, הם פושעים אמיתיים. אם היא לא הייתה רצינית, אז קסטנר הוא הפושע שעזר להרגיע את יהודי הונגריה ואולי מנע מרבים לברוח לרומניה. אפשר היה לברוח מהונגריה לרומניה, שם המצב היה יותר טוב. כלומר, או קסטנר אשם או משה שרת וההנהגה הציונית. אבל לתמיר הייתה בעיה: הוא שנא את ההנהגה הציונית. בשביל להרשיע את קסטנר, הוא היה צריך להגיד שההנהגה הציונית היא הייתה בסדר והייתה הצעת מרמה. אבל הוא לא יכול היה, מפני שהוא שנא אותם יותר. אז הוא שנא את שני הצדדים והוא למעשה לא החליט. הוא אמר גם אלה אשמים וגם אלה אשמים.
Then an amazing story emerged about how Eichmann had called Kastner and told him, 'We are ready to stop the Holocaust, the expulsion of Jews from Hungary to the death camps at Auschwitz, Treblinka in exchange for 100,000 trucks that the English will give us. And to prove that we are serious, the moment we receive a response, we will send an emissary to Istanbul, the emissary will make contact with the Zionist institutions, the Zionist institutions will make contact with the British, and as soon as the emissary returns confirming that in principle the English are ready, we will stop the transports. Choose the messenger. I will not let you go, but choose someone that you trust and send him'. They took another member of the committee, a fellow named Joel Brand. A small fellow, a red-haired Jew. He travelled to Istanbul. And despite the explicit condition that he should not leave Istanbul, which was neutral – Turkey was neutral – he was enticed into crossing the border into Syria, which was under British rule. They took him, arrested him, brought him to Cairo. He apparently was brought before Lord Moyne, who was the senior British official in the Middle East – in fact the High Commissioner for the entire Middle East – arrested him and would not release him. He also met with Zionist leaders, with Sharett. In short, he did not return. He didn't come back. The transports continued, 10,000 Jews a day. And as part of this they gave Kastner this train of 415 dignitaries, I think, who travelled to Germany and were detained in Bergen-Belsen, but eventually reached Switzerland. We did not know all of this. Once this was disclosed during Kastner's testimony, it was simple for Tamir. First one had to see Tamir. Tamir was in a difficult situation, let's say, which even he didn't understand. The situation was this: Eichmann's proposal might have been serious but might not have been. It couldn't be both. If it was serious, those who arrested Brand and didn't return him, they were the real criminals. If it was not serious, then Kastner was the criminal for helping to subdue the Jews of Hungary and perhaps in this way prevented many of them from escaping to Romania. It was possible to escape from Hungary to Romania, where the situation was better. So either Kastner was guilty or Moshe Sharett and the Zionist leadership. But Tamir had a problem: he hated the Zionist leadership. In order to convict Kastner, he had to admit that the Zionist leadership acted properly and the proposal had been deceitful. But he couldn't do that because he hated the Zionists more. So he hated both parties and, in fact, didn't make a ruling. He also concluded that both parties were guilty.
