To depose the Prime Minister or at least the Minister of Defence... there were a few candidates. There were several candidates. The most prominent candidate was David Ben-Gurion. He was still around. He was the head of the opposition party, Rafi. There was Yigal Allon, the legendary commander from the War of Independence. There was Sukenik, Yigael Yadin, who was a former Chief of Staff and had in fact been the man who directed the War of Independence. Who else was there? There were all sorts of useless generals. But Yigal, as I said, I met with him every day and his dream was to be the Minister of Defence. Gradually there was a growing realization that war was inevitable. So for Yigal being Minister of Defence for the war was really a lifelong dream come true. And the opposite candidate was Moshe Dayan. The 'Merry Wives' were in favour of Moshe Dayan, of course. One day I met Yigal happy, cheerful. That's it – Levi Eshkol had resigned from the Ministry of Defence and surely they will appoint Yigal who was in HaMaarakh, his party. What – would they take Moshe Dayan from the opposition? From the Rafi party? The next day I met with Yigal who was in a deep depression. Levi Eshkol decided to appoint Moshe Dayan as Minister of Defence. This was a turning point in Yigal's life. From then on he faded before my eyes. This blow, and his hatred for Moshe Dayan, increased the hatred that had always been there ever since the War of Independence, but it really grew from day to day. If we jump forward from then to the end of his life, it was the so-called leitmotif, the central tune in Allon's life. He schemed, he hated, hated hated! There was once a German statesman named Bismarck who wrote somewhere in his memoirs: 'I lay down every night and I hated'. So Yigal from that moment lived all his life and hated.
להדיח את ראש הממשלה, או לפחות את שר הבטחון היו מעט מועמדים. היו כמה מועמדים. המועמד הבולט היה דוד בן גוריון. הוא היה קיים. הוא היה ראש מפלגת אופוזיציה בשם רפ"י. היה יגאל אלון, המפקד האגדתי ממלחמת תש"ח. היה סוקניק, יגָאֵל ידין, שהוא היה רמטכ"ל לשעבר, למעשה האיש שניהל את מלחמת תש"ח. מי עוד היה? היו עוד כל מיני גנרלים שיצאו מכלל שימוש. אבל יגאל, שכאמור נפגשתי אתו כל יום, חלום חייו היה להיות שר הבטחון. לאט-לאט גם גברה ההכרה שלא יהיה מנוס ממלחמה. אז יגאל, להיות שר הבטחון של המלחמה זה היה ממש הגשמת חלום חייו. והמועמד הנגדי היה משה דיין. "הנשים העליזות" היו בעד משה דיין, כמובן. ויום אחד אני פוגש את יגאל שמח, עליז. זהו זה, לוי אשכול מתפטר ממשרד הבטחון ובטח ימנה את יגאל שהיה ב"מערך", המפלגה שלו. מה, ייקחו את משה דיין מהאופוזיציה? ממפלגת רפ"י? למחרת היום אני פוגש את יגאל בדיכאון טוטאלי. לוי אשכול החליט למנות את משה דיין לשר הבטחון. בחייו של יגאל זה היה מפנה. מאותו רגע יגאל דעך לנגד עיניי. המכה הזאת והשנאה שלו למשה דיין, שנאה שגברה, שתמיד הייתה קיימת, עוד מתש"ח, אבל היא גברה ממש מיום ליום והיא, אם לקפוץ קדימה, מאותו רגע עד סוף ימיו זה היה מה שנקרא במוזיקה "לייט מוטיב", הנימה המרכזית בחייו של יגאל אלון. הוא זמם, הוא שנא, הוא שנא הוא שנא! היה פעם מדינאי גרמני בשם ביסמארק, שכתב באיזה מקום בזיכרונותיו: "שכבתי כל הלילה ושנאתי”. נקודה. אז יגאל מאותו רגע חי כל חייו ושנא.
