להתנגד למלחמה לא עלה אפילו על הדעת. מהרגע שבאה הידיעה שהמצרים חסמו את מיצרי טיראן, מאותו רגע אני ידעתי שתהיה מלחמה. הייתה לנו ישיבה של התנועה שלנו ואמרתי: "מהרגע הזה צריכים לעשות סוויץ’. צריכים בכלל לעבור לעולם אחר מבחינה מחשבתית ולהתרגל לעולם חדש, מפני שהמלחמה תהיה בלתי נמנעת וצריכים לחשוב מה לעשות בעניין זה". בשבילי מה לחשוב היה כמעט מובן מאליו: הבסנו את ירדן, צריכים להקים מדינה פלסטינית בגדה וברצועה ובירתה מזרח ירושלים. ביום החמישי של המלחמה כתבתי בעיתון "דף" שהיה עיתון יומי ויכולתי להתבטא מיידית, מאמר שעכשיו צריכים להקים מיד מדינה פלסטינית. בסוף השבוע ב"העולם הזה" חזרתי על זה בצורה של תכנית מפורטת איך לעשות את זה וביקשתי פגישה עם לוי אשכול. יחסיי עם לוי אשכול היו תמיד טובים מאוד. הייתה לו איזה חיבה אלי, אני לא יודע. אני הרי ישבתי בכנסת ממש לרגלי דוכן הנואמים ולוי אשכול נאם נאומים בכנסת, אלף מילה, חמשת אלפים מילה, עשרת אלפים מילה בלי פסיקים ובלי נקודות. הוא בכלל לא ידע מה זה משפט. הייתי קורא לו קריאות ביניים כמו שקראתי לכולם, הוא היה שוכח על מה הוא מדבר. פונה אלי, ישבתי מולו, פונה אלי ומתחיל להתווכח עם הקריאת ביניים שלי. את מפא"י זה שיגע. אנשי מפא"י אמרו: "תתעלם ממנו, מה אתה עונה לו?" לא עזר כלום. התחלנו להתווכח בינינו מעל הדוכן. זה היה טיב היחסים בינינו. הקצרניות בכנסת היו מיואשות ממנו. אי-אפשר היה לכתוב את הסטנוגרמה של הנאום שלו, מפני שלא היה התחלה וסוף, לא משפטים, כלום.‏ כתבתי לו מכתב שאני רוצה להיפגש אתו בהקדם האפשרי והוא קבע לי פגישה ואנחנו נפגשנו שניים-שלושה ימים אחרי המלחמה בלשכה של ראש הממשלה בבניין הכנסת והייתה לנו שיחה ארוכה וחשובה מאוד מבחינתי. הוא שאל: "בוא תגיד לי מה אתה רוצה”. ואני נתתי לו הרצאה קצרה על רעיון המדינה הפלסטינית. אמרתי: "ברגע זה הציבור הפלסטיני הוא בהלם. זה הזמן להציע לו הצעת שלום גרנדיוזית: מדינה פלסטינית שתכלול את כל הגדה המערבית ואת כל רצועת עזה ושבירתה תהיה במזרח ירושלים, ומזה תיווצר ידידות בין שני העמים ובין שתי המדינות, ידידות שהיא בכלל תשנה לחלוטין את המצב שלנו ושל המזרח התיכון כולו". אשכול מקשיב, כשגמרתי הוא ככה חייך ואמר: "אורי, איזה מין סוחר אתה? סוחר מציע הצעה. הוא דורש את המקסימום מהצד השני, מציע את המינימום מהצד שלו ומנהלים משא ומתן ונפגשים באיזשהו מקום באמצע. ואתה בא ומציע לערבים את הכל, להחזיר את כל השטחים”. אמרתי לו: "אדוני ראש הממשלה, זה בוודאי נכון כשאתה קונה בית”. לא יודע אם אמרתי "בית" או "דגים" או משהו כזה, או "סוס", "זה לא נכון כשאתה עומד בפני מפנה היסטורי ואתה יכול לשנות את ההיסטוריה של העמים שלנו ושל המזרח התיכון.‏”.

It was impossible to even imagine opposing the war. From the moment the news came that Egypt had blocked the Straits of Tiran, from that moment I knew that there would be a war. We had a meeting of our movement and I said: 'From this moment we need to make a switch. From a conceptual aspect we have to move to a different world and get used to a new world, because war will be inevitable and we need to consider what to do about it'. For me it was obvious what we needed to think: we had defeated Jordan, we had to establish a Palestinian state in Gaza and the West Bank, with East Jerusalem as its capital. On the fifth day of the war, I wrote in the newspaper Daf, which was a daily and so I could express my opinions immediately, an article saying that now we needed to immediately establish a Palestinian state. At the weekend in HaOlam HaZeh I repeated it in the form of a detailed plan of how to do it and requested a meeting with Levi Eshkol. My relationship with Levi Eshkol was always very good. He had a sort of affection for me, I don't know. After all, I sat just in front of the Knesset podium and Levi Eshkol made many speeches in the Knesset – 1000 words, 5000 words, 10,000 words without commas and without full stops. He didn't even know what a sentence was. I would heckle him as I did with everyone and he would forget what he was saying. He would turn to me – I sat in front of him – turn to me and start to argue with my heckling. It made Mapai crazy. Mapai and other people said: 'Ignore him, why do you answer him?' Nothing helped. We started to argue from the podium. This was the nature of our relationship. Knesset stenographers were despairing of him. You could not write the transcript of his speech because there was neither beginning nor end, no sentences, nothing. I wrote him a letter that I want to meet with him as soon as possible and he scheduled it and we met two or three days after the war in the office of the Prime Minister in the Knesset building and we had a long talk which was very important for me. He said: 'Tell me what you want'. I gave him a short lecture on the idea of ​​a Palestinian state. I said, 'At this moment the Palestinian public is in shock. This is the time to offer them a grandiose peace proposal: a Palestinian state that would include the West Bank and the entire Gaza Strip with its capital in East Jerusalem, and that will generate a friendship between the two peoples and the two countries, a friendship which will drastically change our status and the whole of the Middle East'. Eshkol listened, and when I finished he smiled and said, 'Uri, what kind of merchant are you? A merchant who offers proposals. He demands the maximum from the other side, offers the minimum from his side and conducts a negotiation and meets somewhere in the middle. And you come and offer everything to the Arabs, to return all the territories?' I told him, 'Mr Prime Minister, that is certainly true when you buy a house' – I don't know if I said 'house' or 'fish' or something like that, or 'horse' – 'It is not true when you are faced with a historical turning point and you can change the history of our nations and the Middle East'.