אז אמרנו כבר, השיחה עם ששון, ולאט-לאט הכיבוש השתנה. לקראת סוף שנות ה-60' התחילו כבר הסימנים הראשונים שזה הפך לכיבוש במובן הרע של המילה. היה ערבי אחד, שכחתי את שמו, אסיר ערבי משכם אני חושב, והייתה טענה שעינו אותו. הממשלה הכחישה והביאה תעודה של רופא, יהודי כמובן, שאמרה שאין שום סימנים של עינויים וכו' וכו' וכו’. ואני האמנתי להם. ואני אמרתי אני לא מאמין שיש עינויים. תוך זמן קצר מאוד לא היה מנוס מההכרה שיש עינויים ואני הפכתי לאחד הפעילים במבצע נגד עינויים. אבל זה הלך שלב, שלב, שלב, שלב – מהכיבוש הנאור זה גלש, אגב, דומה לצרפת בימי הנאצים. הכיבוש הנאור לאט-לאט, בצעדים קטנטנים גלש והפך למה שזה היום. אף פעם לא היה איזה צעד דרמטי אחד גדול.‏

So as we've said there was the conversation with Sasson, and slowly the occupation changed. In the late 1960s, the first signs were already there that it was becoming an occupation in the bad sense of the word. There was an Arab, I forget his name, an Arab prisoner from Nablus, I think, and it was claimed that he had been tortured. The government denied it and brought a certificate from a doctor - a Jew, of course - saying that there were no signs of torture. And I believed them. I said I didn't believe that there had been any torture. Within a very short time, there was no escape from the realisation that there were incidents of torture, and I became an activist in the campaign against torture. But it proceeded step by step by step, and from an enlightened occupation it slid downwards, similar, incidentally, to what happened in France during the Nazi period. The enlightened occupation slowly, with tiny steps, slipped and became what it is today. There was never one big dramatic step.