Then came the turn of Meir Pa'il to resign in favour of Saadia Marciano, but Meir Pa'il didn't want to, absolutely not, it wasn't a thought he entertained. And a major crisis followed. The Sheli Party was proud of its morality, its integrity, so how could such a thing suddenly happen? A promise which was not a secret, a promise that we had publicised in advance yet he didn't want to keep it. Except for the people in Sheli who were closest to him, all of the other members said he must fulfil his obligation. Eventually, with the greatest difficulty, he resigned just after I'd said that I'd also resign even though I didn't have to, it was not in the agreement. I said: 'I'll resign after four years'. This Knesset was supposed to serve four and-a-half years because there had been early elections, so there were two years with Lova Eliav, three years with Meir Pa'il, and I came in after two years; I was not supposed to resign. I said: 'I will resign after two years'. The person who was to follow me was Walid Sadek, an Arab. Firstly, I quite liked him, he was a quite a pleasant individual, and secondly, I thought it would look good that Uri Avnery had resigned in favour of an Arab member of Knesset. Marciano came in, and for a day or two days we were part of a joint faction, because the first thing he did was he left the faction. He just waited, he simply waited for the day when he would resign; he didn't utter a word during this battle over his resignation. As soon as he came into the Knesset, he resigned straight away. And once again I was left as a one-man faction. I must admit that I quite liked being a single member faction. With a single member faction you don't have to consult with anyone, you don't have to reach decisions jointly and so on. So I was again my own single faction.
עד שבא תורו של מאיר פעיל להתפטר למען סעדיה מרציאנו ומאיר פעיל לא רצה, בשום פנים ואופן לא, זה לא עלה על דעתו. והתחיל להיות משבר גדול. מחנה של"י התפאר במוסריות שלו, בניקיון הכפיים שלו, אז מה זה פתאום דבר כזה? הבטחה שלא הייתה סודית, הבטחה שפירסמנו אותה מראש. לא רצה. וחוץ מהאנשים הכי קרובים שלו כל אנשי של"י אמרו שחייבים למלא את ההתחייבות. ובסוף בקושי-בקושי-בקושי הוא התפטר, רק אחרי שאני אמרתי “אני גם אתפטר", למרות שלא הייתי חייב, זה לא היה לפי ההסכם. אמרתי: "אני אתפטר אחרי ארבע שנים”. הכנסת הזאת הייתה צריכה לכהן ארבע שנים וחצי בגלל שהיו בחירות מוקדמות, אז היו שנתיים של לובה אליאב, שלוש שנים מאיר פעיל, ואני נכנסתי אחרי שנתיים ולא הייתי אמור להתפטר. אמרתי: "אני אתפטר אחרי שנתיים”. מה גם שהאיש אחרי היה ואליד סאדק, ערבי. אל״ף אני די חיבבתי אותו, הוא היה איש די סימפטי, ובי״ת חשבתי שזה ייראה יפה שאורי אבנרי התפטר לטובת חבר כנסת ערבי. ונכנס מרציאנו ובמשך יום או אולי יומיים היינו בסיעה משותפת, מפני שהדבר הראשון שהוא עשה הוא פרש מהסיעה. הוא רק חיכה, הוא פשוט חיכה ליום שיתפטר, לא השמיע מילה בזמן שהקרב הזה על ההתפטרות. רק נכנס לכנסת ישר פורש. ונשארתי שוב פעם סיעת יחיד. אני מוכרח להודות שדי אהבתי להיות סיעת יחיד. סיעת יחיד אתה לא צריך להתייעץ עם אף אחד, אתה לא צריך לקבל החלטות וכן הלאה. אז הייתי בחזרה סיעת יחיד שלי.
