[Yitzhak] Rabin was Minister of Defence, then Arik Sharon set up something called Village Leagues, led by a man named [Mustafa] Dudin from one of the villages in Bethlehem, but nothing came of this. So Israel recognized the Village Leagues and supported it, but not one single Arab joined it, and Dudin was shunned by everyone as a traitor. So this option died. Then the Minister of Defence, Yitzhak Rabin, wanting to understand how to proceed, invited the heads of the Arab cities one at a time, and I did the same thing. There was not actually any one leader recognized by the Arab public in the West Bank, but every city and every region had its own recognized leader who was usually a representative of the most important family or clan in the city. There was Jabari in Hebron, Malham in Halhul, Freij in Bethlehem, Karim Khalaf in Al Bireh, Kanaan and Shakaa – two of them – in Nablus, and so on. These were families like Husseini in Jerusalem, Faisal Husseini, a great person, and also Nusseibeh, and another two or three. I visited them all the time. Have I already spoken about the meeting with Sasson, the advisor? I spoke about it. It was based on the meetings with these highly respected individuals. Rabin, as Minister of Defence, did the same thing: he invited them all to meet him, not together but one by one and asked each of them what they wanted. They all agreed with everything he said, that they need to make peace and recognize Israel, etc and then he said: ‘So let us work together on this’ and everyone, one by one, told him: ‘No, I'm just a mayor. If you want to talk Peace go to Yasser Arafat in Tunis’.

רבין היה שר בטחון, ואז אריק שרון הקים דבר שנקרא "אגודת הכפרים”, בראשות אדם בשם דודין מאחד הכפרים בבית לחם ולא יצא מזה כלום. אז ישראל הכירה באגודת הכפרים ופינקה אותו, אבל אף ערבי אחד לא הצטרף לאגודת הכפרים ודודין הוחרם כבוגד ע"י כולם. אז האופציה הזאת מתה. אז שר הבטחון, רבין, רצה להבין איך להתקדם והזמין בזה אחר זה את ראשי הערים הערביות. בתקופה ההיא אני עשיתי אותו הדבר. כלומר, לא היה מנהיג מוכר לציבור הערבי בגדה המערבית, אבל בכל עיר ובכל אזור היה מנהיג מוכר שבדרך כלל היה נציג המשפחה, החמולה הכי חשובה באזור או בעיר. אז היו הג'עברים בחברון, היה מלחם בחלחול, היה פרייג' בבית לחם, היה, כארים חאלף באל בירה, היה כנאען ושקעה, שניים, בשכם, וכן הלאה. זה משפחות כמו חוסייני בירושלים, פייסל חוסייני, אדם נהדר, וקצת גם נוסייבה, ועוד איזה שניים-שלושה. ואני הלכתי לבקר את כולם בשעתו. האם אני סיפרתי על הפגישה עם ששון, היועץ של, אה? סיפרתי. זה היה על סמך הפגישות האלה עם הנכבדים. רבין, בתור שר הבטחון, עשה את אותו הדבר: הוא הזמין את כולם אליו, לא יחד, אחד אחד. שאל אחד אחד מה הם רוצים. כולם הסכימו עם כל מה שהוא אמר – שצריכים לעשות שלום ולהכיר בישראל וכו' וכו', ואז כשהוא אמר: "אז בואו נפעל בעניין זה" כולם, אחד אחד, אמר לו: "לא, אני רק ראש עיר, פעולה פוליטית זה עם טוניס, עם יאסר ערפאת.‏"