Then we got to that fateful evening which was full of my personal experiences. I fooled around. We, Gush Shalom, went to all of these demonstrations with our signs and our slogans and primarily the symbol of the two flags that I really liked. It had always been a problem how to get them there, to these demonstrations. So I acted like a wise guy and I said: 'You know what? I have an idea. We'll put all of these things in my car the night before and I'll park the car near the square and then we'll take them out of the car. It's just a short walk from there'. So that's what we did. The next day, innocently, with no flags, no symbols we went to the square, to the car, and the car was gone. Apparently the police came in the night and towed all of the cars in the area to the parking lot in Jaffa. We only had a few minutes before the demonstration was to start, perhaps fifteen minutes, and no signs, no nothing. I took a taxi and drove quickly to the police parking lot near the old train station and got there to reclaim the car, but I had no money. It was a few hundred shekels which I didn't have, but a complete stranger, a young couple, the guy saw that I was really desperate and he said: 'You're short of money? I'll lend it to you and you can send it back to me when you get the chance', and he gave me his name and address. A person that I didn't know at all. I took the car and raced there and the police let me drive up close to the square beyond the blockade, and I parked the car on Ben-Gurion Boulevard near the last house on the right, really close to the square. They only had to cross the street so I called our people and they all came and we conducted our 'demonstration within a demonstration' as usual. I always managed somehow to be in the first row of the demonstration. The demonstration was approaching and I again I was a wise guy, I said: 'I'll drive up a bit, I'll manage with the car and I'll wait for you to put the signs into the car'. I was sitting in the car alone and suddenly I noticed some movement, things happening, police cars, sirens, cars flying to the right and the left, and I realised that something had happened. While our members were loading the signs into the car, someone, a passerby, shouted to me: 'They've shot Rabin!' So we said there's no point for us waiting there, so we brought the signs to the office. I got home, turned on the radio and there I heard he was dead. Then we saw the demonstration with the candles, the 'candle children'. I argued about it. A few days later I met Mikado − whose real name was Michel Warschawski but everyone called him Mikado since childhood because he has something Japanese about his face, and we argued and he said: 'This is a revolution, these young people with candles will bring about a revolution'. And I said, 'I highly doubt it – these youths will light the candles and will go home', and so it was.

זהו, אז הגענו לאותו ערב מר ונמהר שהיה מלא חוויות פרטיות שלי. אני התחכמתי, אנחנו "גוש שלום" הלכנו לכל ההפגנות האלה עם השלטים שלנו והסיסמאות שלנו ובעיקר הסמל של שני הדגלים שאני מאוד אהבתי. ותמיד הייתה לנו בעיה איך להביא אותם לשם, להפגנות האלה וכו’. אז אני התחכמתי ואמרתי: "אתם יודעים מה? יש לי רעיון. נכניס את כל הדברים האלה לאוטו שלי ואני בערב לפני אחנה את האוטו ליד הכיכר ואז פשוט ניקח את זה מהאוטו כמה צעדים". ככה עשינו. למחרת היום טובי לב, בלי דגלים, בלי סמלים הולכים לכיכר, לאוטו, האוטו איננו. מסתבר שהמשטרה באה בלילה וגררה את כל המכוניות בסביבה למגרש החנייה ביפו. ואנחנו עומדים דקות לפני ההפגנה, אני יודע? רבע שעה לפני ההפגנה, אין שלטים, אין כלום. אני לוקח טקסי נוסע מהר למגרש החנייה של המשטרה ליד תחנת הרכבת הישנה שם, ובא לשמה לשחרר את האוטו, אין לי כסף. כמה מאות שקלים ולא היו לי, ואדם זר לגמרי, זוג צעיר, הבחור ראה שאני ממש מיואש ואמר: "חסר לך כמה שקלים? אני אלווה לך, אתה תשלח לי בהזדמנות בחזרה”, נתן לי כתובת ושם. אדם שבכלל לא הייתה לי שום היכרות אתו. ולקחתי את האוטו ודהרתי לשם והמשטרה נתנה לי להתקרב לכיכר אחרי החסימה, ואני העמדתי את האוטו בשדרות בן גוריון ליד הבית האחרון מימין, ממש קרוב לכיכר, הם רק היו צריכים לעבור את הרחוב, קראתי לאנשים והם באו כל אחד ועשינו את ההפגנה בתוך ההפגנה כרגיל. ואני תמיד איכשהו הסתדרתי להיות בשורה הראשונה של ההפגנה. ומתקרבת ההפגנה לסוף ואני שוב התחכמתי, אמרתי: אני אלך קצת קדימה, אני אסדר את האוטו, ואחכה לכם שתכניסו את השלטים לאוטו. ואני יושב באוטו לבד ופתאום אני שם לב לאיזה תנועה, התרחשות, מכוניות משטרה, צפירות, ניידות עפות ימינה/שמאלה, הבנתי שקרה משהו. ובזמן שהחברים עומסים את השלטים לאוטו, מישהו,עובר ושב, צועק לי: "ירו ברבין". אז אמרנו אין טעם שנחכה במקום, אז הבאנו את השלטים למשרד. הגעתי הביתה, פתחתי את הרדיו ושם שמעתי שהוא מת. אז ראינו את ההפגנות עם הנרות, "נוער הנרות”. התווכחתי על זה. אחרי כמה ימים פגשתי את "מיקאדו", ששמו מיכאל ורשבסקי, וכולם קראו לו מיקאדו מילדות מפני שיש לו משהו יפני בפנים, והתווכחנו והוא אומר: "זה מהפיכה, הנוער הזה עם הנרות הוא יחולל מהפיכה”. ואני אמרתי "אני מסופק מאוד, זה נוער שידליק נרות ויילך הביתה", וכך היה.‏