While this was going on, Arafat welcomed us and we talked. There is a picture of me with Arafat with my hand raised, taken during the same period when the crowds gathered in the courtyard of Muqata where Arafat would speak to them from the window. One of our members, Oren Maddix, was a distant relative of the Maddix family of England. Monica Maddix was, I think, the best friend Rachel ever had. We'll digress for a moment to speak about that family. The husband, Stanley Maddix, was born in Kenya on the Kenyan highlands which we mistakenly call Uganda. It was there that Herzl wanted to temporarily establish the Jewish national home in what is now Kenya, not Uganda. So he was English. He looked more English than the English, he was blond, and he was born there. One day in 1948, an Israeli emissary went there to recruit people to what later became the IDF. Of course, Maddix enlisted and all of the youth from there enlisted to serve and arranged to meet the next day on the train platform at 10:00 to set off for Israel. He, of course, arrived exactly one minute before that time, but was the only one, nobody else came. So then he went to Israel alone. He became a captain in the IDF, commanded a platoon that conquered Gush Halav in Galilee, and here at the Gat Rimon hotel which faced us he met a girl, also a volunteer from England, and married her. This was the Maddix couple and, as I said, Monica Maddix became Rachel's dearest friend. They had a cousin here in Israel who joined us every day while we were forming the human shield. At first, he didn't sleep at night but stood with Arafat's Palestinian bodyguards and argued with them and listened to them, they aroused his curiosity – that was the first time. Soon after, Arafat was again in danger so we positioned ourselves there again, and met with Arafat, of course. There were some interesting days.  Obviously, everyone around us was Palestinian and we met the people in Arafat's immediate circle, his bodyguards and we gradually got to know Arafat himself more.

באמצע ערפאת קיבל את פנינו, שוחחנו. יש תמונה שאני עם ערפאת ככה עם יד מורמת זה גם מאותה תקופה שבה הייתה אסיפת המונים בחצר של המוקטעה ומהחלון ערפאת נאם בפניהם. אחד מחברינו, אורן מדיקס, שהוא היה קרוב-רחוק של משפ' מדיקס באנגליה. מוניקה מדיקס הייתה אני חושב שהחברה הכי טובה שאי-פעם הייתה לרחל. אם נקפוץ לרגע למשפחה הזאת, הבעל, סטנלי מדיקס, נולד בקניה, ברמה הקנייתית שאצלנו בטעות קוראים לה אוגנדה. זה היה המקום שהרצל רצה זמנית להקים את הבית הלאומי היהודי. זה בימינו זה קניה, לא אוגנדה. אז הוא היה אנגלי, הוא נראה אנגלי יותר מכל אנגלי, בלונדי וזה, נולד שם. יום אחד ב-48' בא לשם שליח מהארץ לגייס אותם למה שאח"כ היה צה”ל. והוא כמובן מתגייס וכל צעירי המקום מתגייסים וקובעים למחרת היום בעשר ברציף הרכבת לנסוע לפלסטינה. הוא כמובן בדיוק דקה אחת לפני הזמן מתייצב שם ונשאר לבד, אף אחד לא בא. אז הוא בא לבד, הפך לסרן בצה"ל, הוא פיקד על הפלוגה שכבשה את גוש חלב בגליל, והוא כאן במלון גת-רימון שהיה פה מולנו הכיר בחורה, גם מתנדבת מאנגליה והתחתן אתה. וזה הזוג מדיקס שכאמור מוניקה מדיקס הפכה לחברה בנפש של רחל. והיה להם בן-דוד פה בארץ והוא הצטרף אלינו כל הימים שהיינו מגן חי. בפעם הראשונה הוא לא ישן בלילות, הוא עמד עם שומרי הראש הפלסטיניים של ערפאת והתווכח אתם ושמע מהם, הם סיקרנו אותו, זו בפעם הראשונה. אחרי כמה זמן זה קרה עוד פעם, שוב הייתה הסכנה. שוב התמקמנו שם, שוב פגשנו את ערפאת כמובן והיו כמה ימים מעניינים שכל הסביבה הייתה כמובן פלסטינית והכרנו את הסביבה המיידית של ערפאת, את שומרי הראש ואת ערפאת עצמו הכרנו יותר ויותר.