Then I received a tribute from Kfar Qassem on one of the anniversaries of the Kafr Qassem massacre. We, HaOlam HaZeh, played a big role in exposing this terrible story.  And I received another award for the demonstrations in Bil'in: a medal of appreciation from Abu Mazen, from the Palestinian Authority. The Palestinians. Israel, from where I had boasted that I had never received any symbol of appreciation, spoiled it when the Israeli Journalists Association and the Municipality − the Municipality, which as I said had never given me the title of 'Worthy Citizen of Tel Aviv' after 80 years of residence here − but the Municipality together with the Journalists Association awarded me the Sokolov Prize, which among journalists is considered the most important award. We had a beautiful ceremony at Beit Sokolov and then the Israel Journalists Association gave me the national Lifetime Achievement Award in Eilat and there was a big ceremony at the journalists' conference in Eilat.

This was all very strange, because while I was the editor of HaOlam HaZeh there was an extreme war between the Journalists' Association and me. It started when the Journalists' Association… in the 1950s, when HaOlam HaZeh was bombed twice, once at the printing house, and another attack during which my hands were broken… the Journalists Association came out against me. Why did they come out against me? I said earlier that after all these incidents, Azriel Carlebach, the editor of Maariv who was angry at me because I took over HaOlam HaZeh when he had wanted to take it over, wrote an article accusing me and HaOlam HaZeh, saying that we did this to attract attention to ourselves. It annoyed me and so I deliberately wrote the most venomous article that I have ever written in my life with the title, Profession: a bastard. With the help of the editors of Yediot Aharonot, the grandfather of Noni Mozes gave me a terrible picture he had of Carlebach in front of a half-naked woman in a shop window and all kinds of other material and so I published a truly venomous article. I've written two in my lifetime – in a moment I'll tell you about the other one. So when I wrote Profession: a bastard the Journalists Association issued a communiqué against me, and from that moment there was war between me and the Journalists Association. Employees of HaOlam HaZeh were not members of the Association. The Association boycotted me totally. When the Editors' Committee was established, which would occasionally meet with Ben-Gurion, I was not included and for 40 years HaOlam HaZeh and I were at war with them. At first the conflict was very intense, although lately it's been less so, but there nonetheless. Suddenly, the Journalists Association, after I left, of course, a few years later, the National Association invited me to receive a Lifetime Achievement Award in Eilat. Indeed, it was after Rachel's death and these were the awards.

אח"כ קיבלתי אות הוקרה מכפר קאסם ביום השנה המי יודע כמה לטבח בכפר קאסם. טבח שבו מילאנו אנחנו, "העולם הזה”, תפקיד די מרכזי בחשיפת הסיפור האיום הזה. ועוד אחד קיבלתי. על ההפגנות בבילעין, קיבלתי פה מטבע הוקרה כזה של אבו מאזן, של הרשות הפלסטינית. זה הפלסטינים. בישראל, שתמיד התפארתי שמעולם לא קיבלתי אות הצטיינות, קלקלו לי את זה כשאגודת העיתונאים ועיריית תל אביב - העירייה שכאמור מעולם לא העניקה לי את התואר "יקיר העיר" אחרי 80 שנות מגורי פה - אבל העירייה יחד עם אגודת העיתונאים העניקו לי פרס סוקולוב, שבין העיתונאים זה נחשב לפרס הכי חשוב. היה לנו טקס יפה בבית סוקולוב ואז אגודת העיתונאים הארצית העניקה לי פרס על מפעל חיים באילת והיה טקס גדול בכנס עיתונאים באילת וכו’. וכל זה מוזר, מפני שכל עוד הייתי עורך "העולם הזה" הייתה מלחמה קיצונית בין אגודת העיתונאים ואני. זה התחיל בזה שאגודת העיתונאים… בשנות ה-50', כשהיו הפצצות במערכת "העולם הזה", שתי פצצות במערכת, פצצה אחת בדפוס והתנקשות אחת שבה נשברו הידיים שלי, אגודת העיתונאים יצאה נגדי. למה יצאה נגדי? אני הרי סיפרתי בפרק הקודם שאחרי שקרו כל המקרים האלה עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", שכעס עלי מפני שלקחתי את "העולם הזה" בדיוק כשהוא רצה לקחת אותו, כתב מאמר שבו האשימו אותי, את "העולם הזה", שאנחנו עשינו את כל המעשים האלה בעצמנו בשביל למשוך תשומת לב. זה הרגיז אותי קצת וכתבתי בכוונה את המאמר הכי ארסי שכתבתי בחיים שלי תחת הכותרת: "המקצוע: נבל" ובעזרת עורכי "ידיעות אחרונות”, הסבא של נוני מוזס נתן לי תמונה איומה שהייתה לו של קרליבך לפני איזה בחורה חצי ערומה בחלון ראווה וגם כל מיני חומר ואני פרסמתי מאמר ממש ממש ארסי. כתבתי שניים כאלה בחיי, תכף אני אספר על השני. אז כשכתבתי את "המקצוע: נבל" אגודת העיתונאים פרסמה גילוי דעת נגדי, ומאותו רגע הייתה מלחמה ביני ובין אגודת העיתונאים. עובדי "העולם הזה" לא היו חברי האגודה. האגודה החרימה אותי טוטאלית. כשקמה ועדת העורכים שהייתה נפגשת עם בן גוריון מדי פעם אני לא הוכנסתי בה ובמשך כל 40 השנים של "העולם הזה” ואני הייתה בינינו מלחמה, בהתחלה מאוד חריפה, בסוף פחות חריפה, אבל בכל זאת. ופתאום אגודת העיתונאים, אחרי שעזבתי כמובן, כמה שנים טובות אחרי זה, האגודה הארצית הזמינה אותי לקבל פרס על מפעל חיים באילת. ובאמת, זה כבר היה אחרי מותה של רחל, ואלה הפרסים.‏