In 2000 a conference was held in Paris on the refugee problem and I was invited to participate on the Israeli side. The conference was held in the UNESCO Building, not far from the Eiffel Tower − a large building, luxurious, in a big hall − and I was introduced to the man who was supposed to open the conference with me, a man named Salman Abu Sitta, whom I had not met previously. We were polite to each other, and he delivered the first speech, the first opening speech. I immediately realised that this man knew everything about the creation of the refugee problem. When my turn came to speak after him I was faced with a choice: I had a lot of comments that I wanted to make about Mr Abu Sitta's remarks, but I had prepared in advance the things I wanted to say. So I decided that I would talk from my prepared speech and I would invite Mr Abu Sitta to lunch and tell him what I had to say about his lecture. So it was. He spoke and I spoke. During the interval Yasser Arafat, who was in town, came in to greet us. And I have a picture of me standing at the podium and he is at its foot, and he's hugging and kissing me, as usual, and that's it. At noon, Rachel and I and Abu Sitta went to eat at a very good restaurant. We spoke first of all about ourselves, and I realised that Abu Sitta is a Bedouin who was a child of about eight or something during the War of Independence, and he fled to Gaza together with his older brother. His Bedouin tribe lived near to the Gaza Strip and he studied and grew up, I think, in Iraq. He became extremely rich as an international building contractor and while we exchanged ideas I became more and more impressed with his knowledge, to the extent that he corrected me about details of the battles in which I had participated in 1948, and he corrected my memories for me.

בשנת 2000 נערכה בפאריז ועידה על בעיית הפליטים ואני הוזמנתי מהצד הישראלי להשתתף בה. הוועידה התקיימה בבניין "יונסקו", לא הרחק ממגדל אייפל, בניין גדול, מפואר, באולם גדול, והציגו בפניי את האיש שאמור היה יחד אתי לפתוח את הוועידה, אדם בשם סלמן אבו סיטא, שלא הכרתי אותו קודם לכן. היינו מנומסים אחד לשני והוא נאם את הנאום הראשון, נאום הפתיחה הראשון. מיד ראיתי שזה איש שיודע את הכל על היווצרות בעיית הפליטים. וכשבא תורי אחריו אמרתי שאני עומד בפני ברירה, יש לי הרבה מה להעיר על דבריו של מר אבו סיטא, אבל הכנתי הרצאה מראש של הדברים שאני רוצה להגיד. אז אני מציע שאני אנאם את הנאום שלי ואני אזמין את מר אבו סיטא לארוחת צהריים ואגיד לו מה שיש לי להגיד על ההרצאה שלו. כך היה. הוא נאם, אני נאמתי, בהפסקה נכנס יאסר ערפאת שהיה בעיר לברך אותנו. ויש תמונה שאני עומד על הדוכן והוא למטה, והוא מחבק אותי ומנשק אותי, כרגיל, וזהו. בצהריים רחל ואני ואבו סיטא הלכנו לאכול במסעדה טובה מאוד. דיברנו קודם כל על עצמנו, והבנתי שאבו סיטא הוא ילד בדואי שהיה כבן שמונה או משהו במלחמת העצמאות, יחד עם אחיו הבכור הוא ברח לעזה. השבט הבדואי שלו היה סמוך לרצועת עזה והוא למד וגדל נדמה לי בעיראק, הפך לעשיר מופלג, בינלאומי, כקבלן בניין, ותוך כדי שאנחנו מחליפים דעות, התרשמתי יותר ויותר מהידע שלו, עד כדי כך שהוא תיקן לי פרטים על הקרבות שאני השתתפתי בהם ב-48', והוא תיקן לי את הזכרונות שלי.