הפרק הבא, אמרנו חוסייני. פייסל חוסייני. פייסל אל חוסייני צריכים להגיד, נפטר בזמן שהוא היה בשליחות באחת מארצות המפרץ, כוויית נדמה לי. הוא נפטר פתאום מאסטמה. למען האמת זה נראה לי קצת חשוד, אבל אין לי שום אסמכתא לפקפק בזה. אני מאוד, מאוד, מאוד אהבתי והערכתי את פייסל אל חוסייני. משפחת אל חוסייני היא משפחה ענקית. יש לה כ-5,000 ראשים: גברים, נשים וטף. יש לה שכונה שלמה בירושלים. השכונה שבה נמצאים אוריינט האוס, ששם היה המשרד שלו, אמריקן קולוני, כל השכונה הזאת היא שכונה שבה גרה משפחת חוסייני. החוסיינים הם משפחה מהעתיקות והמכובדות שבמשפחות ירושלים, אולי הכי מכובדת והכי ותיקה. בירושלים, כמו בכל ישוב ערבי, יש שתיים, שלוש, ארבע משפחות מכובדות, שהן למעשה מזה דורי דורות שולטות בכל. בימי הטורקים המשפחות האלה – חוסייני, חאלדי, נשאשיבי - לא בטוח שנשאשיבי היא ירושלמית - וגם קצת משפחת נוסייבה, היו המשפחות השולטות בירושלים והן היו מתחלקות ביניהן במשרות. המשרות היו המופתי, ראש העיר, נדמה לי מנהל הר הבית, וזה היה מסתובב בין המשפחות האלה. אם חוסייני היה המופתי אז חאלדי יהיה ראש העיר וכן הלאה. פייסל חוסייני היה קרוב משפחה רחוק של המופתי חאג' אמין אל חוסייני והוא היה אדם נהדר, אני מוכרח להגיד. הייתה בו שלמות מסויימת. הוא היה אריסטוקרט. נגיד באנגליה הוא היה ודאי דוכס או משהו, Count לפחות. והייתה בו התכונה של אריסטוקרטים אמיתיים, שהם יכלו לדבר עם אנשים מכל שכבות העם בדיוק באותה צורה, לא בצורה מתנשאת, לדבר אתו, להקשיב לאנשים פשוטים. הוא היה פטריוט פלסטיני אמיתי, שורשי, אבל לא קיצוני. להיפך, היה אדם מאוד מתון, האמין בשלום מבוסס על הבנה וידידות, היה המנהיג הבלתי-מעורער של הציבור הערבי בירושלים. אוריינט האוס, שהיה שייך למשפ' חוסייני, היה המרכז הבלתי מעורער של הציבור הערבי הירושלמי והוא היה גם אינטלקטואל וגם איש עממי. היו לי המון שיחות אתו. כמעט תמיד הייתה בינינו הבנה שלמה, ואני אומר “כמעט", רק מפני שאשתי רחל לימדה אותי בהכרזות כאלה להכניס את המילה "כמעט" מפני שאני מטבעי נוטה להצהרות מוחלטות.
The next chapter − we said we'd talk about Husseini: Faisal Husseini. Faisal al-Husseini, one should say. He died while he was on a mission to one of the Gulf States, Kuwait I believe. He died suddenly following an asthma attack. The truth is that this seems somewhat suspicious, but I have no proof on which to base my doubts. I really, truly loved and appreciated Faisal al-Husseini. The al-Husseini family is huge. There are about 5000 members: men, women and children. There is an entire neighborhood in Jerusalem, the neighborhood where Orient House is, where his office was, the American Colony – this is where the Husseini family lives. The Husseini family is one of the oldest and most honorable families in Jerusalem, perhaps the most distinguished and the oldest. In Jerusalem, like in every Arab town, there are two, three, four respected families, who have ruled everything for generations. During the Turkish period these families – Husseini, al-Khalidi, Nashashibi, although I'm not sure that Nashashibi is Jerusalem, and part of the Nusseibeh family – were the ruling families in Jerusalem and they divided the positions among themselves. The positions were the Mufti, the Mayor, I think the Director of the Temple Mount, and these positions would rotate between these families. If Husseini were the Mufti then the Mayor would be Khalidi and so on. Faisal Husseini was a distant relative of the Mufti Haj Amin al-Husseini and he was a great person, I must say. He had a certain integrity. He was an aristocrat. Let's say that in England he would probably have been a Duke or something, a Lord at least. And he had the trait that real aristocrats have: they are able to talk with people from all walks of life in exactly the same way, not in a condescending manner, to speak with them, to listen to ordinary people. He was a true Palestinian patriot, radical but not extreme. On the contrary, he was a very moderate man. He believed in peace based on understanding and friendship, he was the undisputed leader of the Arab community in Jerusalem. Orient House, which belonged to the Husseini family, was without a doubt the HQ for Palestinians in Jerusalem, and he was both an intellectual and a man of the people. I had many conversations with him. We almost always had an absolute mutual understanding. I only say 'almost' because my wife Rachel taught me that when I make statements like that, I need to add the word 'almost', because I am by nature prone to definitive declarations.
