It was nice to talk with [Faisal Husseini], it was pleasant to be with him. We did a few things together. For example, we all thought that after the Oslo Accords the Palestinian prisoners would be set free. I don't know how many there were then, 10,000 or so – it seemed obvious. And when it didn't happen, it surprised even us. We also noticed that Yitzhak Rabin didn't appear to be fully committed to the matter, that he regarded peace to be a formality − treaties and agreements that are signed on, and he didn't seem to understand the essence of the conceptual, the spiritual aspect of peace. If Rabin had released all of the prisoners immediately as is customary in military morality − when you sign a peace treaty you release the prisoners of war – if that had happened and 10,000 people would have returned, every man to his village and to his neighbourhood, it would have revolutionized the mood of the Arab public in Israel, convincing them that the matter of peace was real. Rabin was not such a man − to give something for nothing? He was influenced by the military people, experts on matters like security, who usually don't know anything about security, but only military techniques. So we decided to hold a joint demonstration for the first time since Oslo. Near Nablus there is a large prison, I forget what it is called, something like Soad, something like that. And we held a demonstration that had been called for by Orient House, Faisal Husseini and us, Gush Shalom. And that was certainly the biggest demonstration we were ever able to rally, I think there were 10,000 demonstrators, something like that. To be perfectly honest it was mostly Arabs from Nablus and families of the prisoners. But quite a lot, a not insignificant number of Israelis. Of course the army stopped us, and agreed to let three people go as far as the gates of the prison and submit a petition. And right away, three of the people who were there went. Afterwards it caused a lot of trouble, because we simply recruited this delegation on the spot, we consulted, said, 'You, you and you', and we left. But we had women in Gush Shalom who created a scandal: 'Why three men? Where are the women?!'  This caused a great uproar in Gush Shalom and many women left, and at the time I didn't even think about it.

היה נעים לשוחח אתו, נעים להיות אתו. אנחנו עשינו כמה פעולות ביחד. למשל, אחרי אוסלו כולנו חשבנו שעם הסכם אוסלו ישחררו את האסירים הפלסטיניים. אני לא יודע כמה היו אז, 10,000 או משהו כזה, זה נראה מובן מאליו. וכשזה לא בא, זה גם הפתיע אותנו. גם ראינו שיצחק רבין לא לגמרי מחוייב לעניין, שיצחק רבין תופס את השלום כעניין פורמאלי – הסכמים והסכמות שחותמים עליהם, ולא תופס את המהות הרעיונית, הנפשית של עניין השלום. אילו רבין היה מיד משחרר את כל האסירים כולם, כפי שמקובל אגב במוסר הצבאי – כשחותמים על שלום משחררים את שבויי המלחמה - אילו זה היה קורה ו-10,000 איש היו חוזרים איש איש לכפרו ולשכונתו זה היה מחולל מהפיכה במצב הרוח של הציבור הערבי בארץ, משכנע אותו שעניין השלום זה דבר אמיתי. רבין לא היה איש כזה – לתת משהו תמורת לא כלום? והוא היה מאוד נתון להשפעה של אנשי הצבא, מומחים כאילו לבטחון, שבדרך כלל לא מבינים כלום בבטחון, חוץ מהטכניקה הצבאית. אז החלטנו לעשות הפגנה משותפת בפעם הראשונה אחרי אוסלו. ליד שכם יש בית כלא גדול שנקרא, שכחתי, משהו כמו סוואד, משהו כזה. ועשינו הפגנה שקראו לה אוריינט האוס, פייסל חוסייני ואנחנו, "גוש שלום”. וזו הייתה בוודאי ההפגנה הכי גדולה שאי-פעם הצלחנו לגייס, אני חושב שהיו 10,000 מפגינים, משהו כזה. למען האמת בעיקר ערבים משכם והמשפחות של האסירים. אבל גם כמות, מספר לא קטן של ישראלים. עצרו אותנו כמובן הצבא, והסכימו לתת לשלושה אנשים לגשת עד לשערי הכלא ולהגיש עצומה. ובמקום שלושה אנשים שהיו הלכנו. זה גרם אח"כ לצרה גדולה מאוד, מפני שאת המשלחת הזאת פשוט גייסנו במקום, עמדנו בהתייעצות "אתה, אתה, אתה", והלכנו. אבל היו לנו נשים ב"גוש שלום" והן עשו סקנדל: "מה פתאום? שלושה גברים! איפה הנשים?!" זה גרם למהומה גדולה מאוד ב"גוש שלום" והרבה נשים פרשו ובזמן אמת אני בכלל לא חשבתי על זה.‏