בסוגריים אני אגיד בהזדמנות זו, רעיון המדינה האחת אם הוא נובע ממניעים אידיאליסטיים, כי אז זה רעיון אידיוטי. הרי ברור שמדינה אחת בתנאים האלה מבלי שקודמת לזה מהפיכה נפשית בקרב שני העמים זאת, תהיה מדינה כפוייה של מלחמת אחים מתמדת, בכלל לא יכול להיות אחרת. לכן בשבילי זו בכלל לא שאלה אם זה רעיון יפה/לא יפה, מעשי/לא מעשי, זה בלתי אפשרי מפני שהוא יהיה אסון, והוא יהיה מדינת אפרטהייד שבה ישלוט הצד היהודי. אולי אי-פעם אחרי כמה עשרות שנים יקרה משהו בתוך המדינה הזאת והפלסטינים ישתלטו, כך או כך זה לא דבר טוב. אז כשמסרו לי שזה המצע של המשט, אני אישית פרשתי מהרעיון. אבל, אני בעד שבירת המצור, לכן הלכתי להפגנה הזאת ויש לי תמיד בעייה של אחרי הפגנה. בשבילי הבעייה זה לא ההפגנה עצמה אלא איך לצאת ממנה, מפני שבכל ההפגנות יש תמיד זנב של קבוצות פשיסטיות שאורבות למי שיוצא מההפגנה ומתנפלים עלי. משום שאני מוכר, אני אובייקט ממדרגה ראשונה. פעם עשינו הפגנה, אסיפה בכיכר הסינמטק, שכחתי נגד מה, ובאה קבוצה של בריונים וכשהקהל התחיל להתפזר, אני השתהיתי, אני לא יודע למה, אולי לא רציתי לעבור דרך הקהל הזה, אז הם התחילו לתקוף אותי, ברחתי לתוך הסינמטק, נעלו את דלתות הזכוכית ואני הייתי במצור ככה איזה שעה-שעתיים עד שמצאנו איזה דלת אחורית וברחנו. פה קרה משהו דומה, אנחנו הלכנו, היינו רחל ואני ועוד אחד או שניים, נדמה לי אדם קלר, והלכנו, יצאנו משם, וכשהגענו לרחוב איבן גבירול, הייתה שם קבוצה פאשיסטית כזאת ואנחנו בדיוק עוצרים טקסי בשביל לנסוע הביתה והם התנפלו עלי. ואיכשהו במזל גדול רחל ואני הצלחנו להיכנס לטקסי. לא רצו לתת לו לנסוע, הקיפו אותנו מכל הצדדים. הנהג התחנן וביקש מהם והתחנן, ואחר-כך נמאס להם ויצאנו בלי פגע. זה סוג של דברים שקורים לפעמים בהפגנות אם אתה יש לך זקן ומכירים אותך.
In parenthesis I would like to take this opportunity to state that if the one-state idea is inspired by idealistic motives, then it is an idiotic idea. It is clear that one country under these conditions – without there first being a psychological revolution in both nations – would result in a forced state of constant civil war; it could not be otherwise. So for me it's not a question of whether it is a good/bad, practical/impractical idea; it is impossible because it would be a disaster, and it would create an apartheid state that would be ruled by the Jewish side. Maybe at some point, after a few decades, something would happen within the country and the Palestinians would take over; either way it's not a good thing. So when I was told that this was the platform adopted by the flotilla, I withdrew my personal support. But, I was in favour of breaking the siege, so I attended the demonstration.
I always have a problem after a demonstration. The problem for me is not the demonstration itself, but how to get out of it, because at all demonstrations there is always a line of fascist groups lying in wait for those who leave the demonstration, and they attack me. Because I am known I become a first-class target. Once we held a demonstration, a gathering in the Cinematheque square – I forget what it was for − and a group of thugs came, and when the crowd began to disperse, I lingered. I don't know why − perhaps I didn't want to pass through this crowd − so they started to attack me. I ran into the Cinematheque, they locked the glass doors and I was under siege like that for an hour or two until we found a back door and we escaped. But then something similar happened. We went – 'we' means Rachel, I and one or two others, I think Adam Keller − and we went, we left, and when we got to Ibn Gavirol Street, there was a kind of fascist group there and we hailed a taxi in order to go home but they attacked me. Somehow, luckily, Rachel and I managed to get into the taxi. They tried to prevent the driver from leaving; they surrounded us on all sides. The driver begged them and pleaded, and after a while they got fed up and we left unharmed. This is the kind of thing that happens sometimes at demonstrations if you have a beard and they recognise you.
