Well, here I see that I digressed from the subject of Jerusalem, but I cannot escape it. The war was at the beginning of June. Before the end of June I was sick and I decided for once I had a fever so I wasn't going to the session of the Knesset. I lay in bed. Suddenly I got a call from Amnon Zichroni, my parliamentary aide: 'Uri, you must come to the Knesset'. I said: 'I am sick, I cannot'. 'Sick or not, you have to come because they're about to vote on the reunification of Jerusalem'. Well, I got in the car, raced to Jerusalem. Amnon met me in one of the side rooms and we argued about how to vote. Amnon said, 'We should abstain. We cannot vote for it'. All my instincts said: this is not a matter to abstain from. I decided against his advice. The only time, I think, that I acted against Amnon's advice. Usually we thought much the same. I said: 'I cannot vote against the reunification of Jerusalem'.
It was right after the war. Two weeks after the war, when no one dreamed of holding on to the territories and there was a general consensus that it would be returned to Jordan in a while. And I said, if this goes back to Jordan, then it will be lost to the Palestinian people. My idea, I don't know if I ever mentioned it, my idea since 1949 was of a Palestinian state alongside Israel, with Jerusalem as a shared capital. No division of Jerusalem, but a shared capital. In other words the entire city, East and West, would be one unit where - from a political aspect - the western portion would belong to Israel and the eastern portion would belong to the Palestinian state. But the city itself would be managed as one city with one City Council, one Mayor - perhaps with two Deputy Mayors, one for each of the sides. It was the integral concept of my Palestinian idea throughout the years. Today I'm not sure if it would have been possible but, in principle, I stand for it today as well, and all my Arab partners including Faisal Husseini - who was the leader of the Arabs of East Jerusalem - were of the same opinion, we agreed on it. Together we formulated a petition; we'll get to that.
טוב, ופה אין לי, אני רואה שאני ברחתי מהנושא של ירושלים, אבל אני לא יכול לברוח מזה. המלחמה הייתה בראשית יוני. לפני סוף יוני הייתי חולה והחלטתי פעם אחת בחיים יש לי חום, אני לא הולך לישיבת הכנסת. שכבתי במיטה, פתאום מטלפן לי אמנון זכרוני שהיה היועץ הפרלמנטרי שלי: "אורי, אתה מוכרח לבוא לכנסת”. אמרתי: "אני חולה, אני לא יכול". "חולה, לא חולה – אתה חייב לבוא משום שעכשיו יש חוק על איחוד ירושלים" טוב, נכנסתי לאוטו, דהרתי לירושלים. פוגש את אמנון באיזה חדר צדדי ומתווכחים איך להצביע. ואמנון אמר: "צריכים להימנע. אנחנו לא יכולים להצביע בשביל זה”. ואני, כל האינסטינקטים שלי אמרו "זה לא עניין שאתה יכול להימנע”. ואני החלטתי נגד העצה. פעם היחידה נדמה לי שפעלתי נגד העצה של אמנון. בדרך כלל חשבנו בצורה מקבילה. אמרתי: "אני לא יכול להצביע נגד איחוד ירושלים”. זה היה מיד אחרי המלחמה. שבועיים אחרי המלחמה, שבכלל איש לא חלם על החזקת השטחים והייתה הסכמה כללית שמחזירים את זה לירדן תוך כמה זמן. ואני אמרתי: אם זה ילך חזרה לירדן, זה אבוד לעם הפלסטיני. הרעיון שלי, אני לא יודע אם אי-פעם הזכרתי את זה, הרעיון שלי מאז 49' היה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל עם ירושלים כבירה משותפת. לא חלוקת ירושלים, בירה משותפת. דהיינו כל העיר, מערב ומזרח, תהיה יחידה אחת שמבחינה מדינית הצד המערבי יהיה שייך לישראל והצד המזרחי למדינה הפלסטינית, אבל העיר עצמה תנוהל כעיר אחת עם מועצת עיר אחת, עם ראש עיר אחד,אולי עם שני תת-ראשי ערים משני הצדדים. זה היה רעיון אינטגרלי של כל הרעיון הפלסטיני שלי כל השנים. היום אני לא בטוח שזה היה אפשרי אבל, עקרונית אני דוגל בזה גם היום כל השותפים הערבים שלי כולל פאסל חוסייני, שהיה מנהיג של ערבי מזרח ירושלים היה באותה דעה - הסכמנו על זה. ניסחנו יחד עצומה עוד נגיע לזה.
