והיא שלטה (גולדה) במדינה עד אחרי מלחמת יום כיפור. לפני שקרתה מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973], כזכור, מלחמת ההתשה נגמרה בפשרה שהשיגו האמריקאים, היה שקט לאורך התעלה והיה נדמה שהכל בא על תיקונו: המצרים ישבו בשקט, עבד אל נאסר מת, בא במקומו אנואר סאדאת, שנחשב לטיפש גמור במצרים, בכל העולם, בוודאי בישראל. אולי זה המקום להגיד מילה על סאדאת. הרי את המהפכה המצרית ב-1952 עשתה קבוצת קצינים שנקראו "הקצינים החופשיים" והיו בה אישים די רציניים, סאדאת שנחשב להכי לא חשוב ביניהם, הפך לסגנו של נאסר. זה דבר מקובל בפוליטיקה, כשיש כמה מועמדים חזקים לרשת את המנהיג, אז בוחרים את אחד הכי לא נחשבים, כדי שלאף אחד לא יהיה יתרון בבוא היום. אז הוא היה כאילו סגנו של עבד אל נאסר, וכשעבד אל נאסר מת, וכולם חשבו, היה אחד סַבַּארי ואחד זה, שיהיה היורש, הוא פשוט חטף את הנשיאות והוא נהיה הנשיא.‏

[Golda Meir] governed the country until after the Yom Kippur War. Before the Yom Kippur War, you may remember, the War of Attrition ended with a compromise achieved by the Americans. It was quiet along the canal and it seemed that everything had been resolved: the Egyptians sat quietly, Abdel Nasser died and was succeeded by Anwar Sadat, who was considered in Egypt and throughout the world, especially in Israel, to be absolutely stupid. Perhaps this is the place to say a word about Sadat. The Egyptian revolution had taken place in 1952, led by a team of officers called the Free Officers, and there were some rather serious individuals among them. Sadat, who had been considered as the least important among them, became Nasser's deputy. It is a common thing in politics, when there are several strong candidates to succeed the leader that one of those considered least important is selected so nobody will have an advantage when the time comes. So he was sort of deputy to Abdel Nasser, and when Abdel Nasser died and everyone thought... there was someone named Sabri who thought he will be the successor – Sadat simply seized the Presidency. And he became President.