אגב, הערה קטנה לגבי אופיו של רבין. אני הרי באמת חיבבתי את רבין, מאוד. אבל כשהייתי במצרים ובגין שמע שאני נמצא במצרים, בגין בעת ביקור במצרים שמע שאני נמצא במצרים מיד שלח לי שליחים, צירף אותי למשלחת שלו, הזמין אותי לקבלת הפנים עם סאדאת, הזמין אותי לסעודה החגיגית המפוארת שסאדאת ערך לכבודו, גם הזמין את שמעון אבידן שהיה איש" השומר הצעיר", מפקד "חטיבת גבעתי" ב-48', וזה בכלל לא עלה על הדעת של רבין, שאחרי שדיברתי אתו עשרות פעמים על העניין הפלסטיני, להזמין אותי לוושינגטון לחתום על החוזה. זה לא היה רבין. דברים כאלה בכלל לא נכנסו לו לראש, אולי מפני שהוא לא נולד בפולין. אני סיפרתי כבר איך רבין הסביר לי איך הוא הגיע לעניין הפלסטיני? עוד לא. הרי כל השיחות שלי עם רבין בלי יוצא מן הכלל תמיד היו על העניין הפלסטיני. מ-69' כשביקרתי אותו בשגרירות בוושינגטון ודרך כהונתו כראש הממשלה בפעם הראשונה ובפעם השנייה, והוא היה מתנגד טוטאלי לעניין הפלסטיני. כמה שבועות אחרי אוסלו ביקשתי פגישה אתו והוא הזמין אותי לפגישה פרטית אצלו בבית ברמת אביב. והייתה לאה וכל המשפחה וישב אתי בחדר נפרד והיינו הוא, אני ואיתן הבר, שהוא הזמין אותו בתור עד למען הזהירות. והתחיל לספר לי איך הוא בכל זאת הגיע לעניין הפלסטיני, וזו הייתה הרצאה רבינית אופיינית – שום רגש, שום דמיון, הכל על טהרת העובדתיות והפרגמטיות. אני לא יכול להתאפק, פעם קראתי באיזשהו מקום פליטון מה זה פרגמטיות. פרגמטיזם. אז בימי הרנסנס באיטליה היה אדם בשם פְּרַגְמָה, ופרגמה אמר: "כל דבר צריכים לנסות בשביל לדעת מה זה”. אז יום אחד הוא עלה על מגדל בפירנצה והוא חשב: "מה יקרה אם אני אקפוץ מהמגדל?" אז מכיוון שהוא דגל בבחינת כל דבר - הוא קפץ, בשביל לראות מה יוצא, וזה היה הסוף שלו, וזה הפרגמטיזם. אז רבין היה פרגמטיסט, והוא הסביר את זה כלהלן: הוא האמין כידוע לי, כפי שהוא אמר לי מיליון פעמים, הוא דגל באופציה הירדנית, כמו כל צמרת המדינה וכמו כל צמרת המפלגה. עד שהמלך חוסיין יום אחד קם, אני חושב שזה כבר היה בימי האינתיפאדה הראשונה, אם כי אני לא בטוח, ואמר: "אני נפרד. הממלכה הירדנית נפרדת מהגדה המערבית, חוזרת אל מעבר לירדן ומעתה והלאה אין לה שום עניין בגדה המערבית". אז האופציה הירדנית מתה.‏.

By the way, here's a comment about Rabin's character. After all, I really liked Rabin, very much, but when I was in Egypt and Begin heard that I was in Egypt, when Begin was visiting Egypt and heard that I was in Egypt, he immediately sent messengers, added me to his delegation, invited me to the reception with Sadat, invited me to the grand banquet that Sadat threw in his honour and also invited Shimon Avidan who was commander of the Givati Brigade in 1948, a member of HaShomer Hatzair. But it never occurred to Rabin, after I'd talked with him dozens of times about the Palestinian issue, to invite me to Washington for the signing of the agreement. That was not Rabin. Such things did not even enter his mind, perhaps because he was not born in Poland.

What else I was talking about?

[Q] Arafat and Rabin.

Have I already told you how Rabin explained to me how he came to the Palestinian issue? Not yet. After all, my many talks with Rabin were without exception always about the Palestinian cause. From 1969, when I visited him at the embassy in Washington and through his first and second tenure as Prime Minister, he was totally opposed to the Palestinian issue. A few weeks after Oslo, I asked to meet him and he invited me to a private meeting in his home in Ramat Aviv. Leah was there and the entire family, and he sat with me in a separate room, and it was him, me and Eitan Haber, who was invited as a witness for precautions' sake. He started telling me how he had come to the Palestinian issue, and it was a typical Rabin-type lecture − no emotion, no imagination, everything purely factual and pragmatic.

I have to tell you about an article that I read. What is pragmatism? During the Renaissance in Italy, there lived a man called Pragma, and Pragma said you should try everything so that you can see what it is you're dealing with. One day, he climbed a tower in Florence thinking: 'What will happen if I jump off the tower?' Since he thought he should try it, he jumped to see what would happen and that was his end. This is pragmatism.

Rabin was a pragmatist, and he explained it as follows: as far as I know, and as he told me a million times, he believed in the Jordanian option, like everyone in the higher echelons of the country and like all of the party leadership. Then one day − I think it was during the First Intifada, although I'm not sure − King Hussein said: 'I'm separating. The Jordanian kingdom is separating from the West Bank, returning to the other side of the Jordan, and from now on has no interest in the West Bank'. So the Jordanian option was dead.