a story lives forever
Sign in
Form submission failed!

Stay signed in

Recover your password?
Form submission failed!

Web of Stories Ltd would like to keep you informed about our products and services.

Please tick here if you would like us to keep you informed about our products and services.

I have read and accepted the Terms & Conditions.

Please note: Your email and any private information provided at registration will not be passed on to other individuals or organisations without your specific approval.

Video URL

You must be registered to use this feature. Sign in or register.


Head-hunted by Robert Maxwell’s team


As one door closes another opens
Uri Avnery Social activist
Comments (0) Please sign in or register to add comments

I went to New York along with Amnon Zichroni, my legal advisor, and we held negotiations at the end of which we reached an agreement − I would sell him all of my shares of HaOlam HaZeh, but they insisted on one condition: that I would continue to be the editor for as long as they wanted. I agreed, with one stipulation: that there would be no interference and I would continue  to run the paper as I had until then, making unilateral decisions about everything, but that a four-page supplement to the newspaper would be under their authority, and so it was. It was a very serious crisis for me, but there was no choice. I flatter myself that I am a very good at accepting the inevitable when there is no choice and that's what we did. HaOlam HaZeh went over to them, and they appointed a very controversial person as their representative, Binyamin Gibli. He was the supervisor on behalf of Ganger, sat in meetings with us, and after a few months, I already wanted to leave. The situation was truly embarrassing. So they brought in that fat guy from the television, Rafi Ginat, and I left. And I must say it was a difficult crisis. My previous one had been about leaving the Knesset, and this was the second crisis, more serious, because HaOlam HaZeh was much more important to me than the Knesset.

I left and then had to decide what to do next, for the rest of my life. I did not think it would take long, but even so... It became known that Uri Avnery was free and both Haaretz and Maariv were interested to know if I would come work for them. This was the new Maariv, after [Robert] Maxwell bought the newspaper, an angel came from heaven and bought the paper, no one knew him, and he appointed Dov Yudkovsky who all his life led a bitter war against Maariv. But he quarrelled with Noni Mozes, Noni Mozes did not want him, Noni Mozes did not want anybody and actually kicked him out. So then he landed in Ma'ariv and an absurd situation arose between two mortal enemies, Yediot Aharonot and Maariv, who hated each other in a way that it is impossible to describe, more than the Jews and the Nazis, and suddenly the editor of one publication became the editor of the second. Both of them made me rather tempting offers. Haaretz of course was closer to me, but Maariv made me an offer I couldn't refuse. Over the years, Dov Yudkovsky had taken employees from HaOlam HaZeh and made them offers they couldn't say no to and so he took them all, all those who were talented. His offer to me was that with money from Maxwell I'd travel around Eastern Europe with Rachel to all of the ex-communist countries, writing articles that would be published in Maariv, and then later they would be reprinted in a book and Rachel would take the pictures, and her photographs would accompany the articles and the book. Well, who could refuse such a thing? And this marked the beginning of a new chapter, which we shall discuss later. As they used to say about novels that were serialized in the newspapers, 'to be continued in the next issue'.

נסעתי לניו יורק יחד עם אמנון זכרוני, היועץ המשפטי שלי, וניהלנו מו"מ ובסוף הגענו להסכם – אני מוכר לו את כל המניות של "העולם הזה”, אבל הם העמידו תנאי שאני אמשיך להיות עורך כל זמן שהם רוצים. אני העמדתי תנאי שבסדר, בתנאי שאין שום התערבות, אני עורך כמו שהייתי עד עכשיו – מחליט יחידי על כל דבר, אבל, שארבעה עמודים בעיתון כמוסף נפרד יהיו תחת המרות שלהם, וכך היה. זה היה משבר מאוד קשה בשבילי, אבל לא הייתה ברירה, ואני מחמיא לעצמי שאני טוב מאוד בלהסיק מסקנות כשאין ברירה וזה מה שעשינו. "העולם הזה" עבר לידיהם, הוא מינה ב"כ אדם שנוי במחלוקת מאוד, בנימין ג'יבלי, הוא היה משגיח מטעם גֿנגר, ישב בישיבות אתנו, ואחרי כמה חודשים, אני כבר רציתי לעזוב. המצב היה ממש מביך. אז הם הביאו את השמן הזה מהטלוויזיה, רפי גינת, ואני עזבתי. ואני מוכרח להגיד זה היה משבר די קשה. היה המשבר קודם של לצאת מהכנסת, וזה היה המשבר השני, יותר חמור, מפני ש"העולם הזה" היה הרבה יותר חשוב לי מאשר הכנסת. ויצאתי והייתי צריך להחליט מה לעשות הלאה בשארית החיים שלי. לא חשבתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן אבל בכל זאת. נפוץ בשוק שאורי אבנרי חופשי וגם "הארץ" וגם "מעריב" התעניינו אם אני מוכן לבוא לעבוד אצלם. "מעריב" היה "מעריב" החדש, אחרי שמקסוול קנה את העיתון, בא מלאך מהשמיים וקנה את העיתון, שאיש לא הכיר אותו, והוא מינה את דב יודקובסקי שכל חייו ניהל מלחמת חורמה נגד "מעריב" אבל הוא רב עם נוני מוזס, נוני מוזס לא רצה אותו, נוני מוזס לא רצה אף אחד ולמעשה בעט אותו החוצה. אז מהבעיטה הוא נחת ב"מעריב" ונוצר מצב אבסורדי כשלעצמו ששני האויבים בנפש שהם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ששנאו זה את זה בצורה שאי-אפשר לתאר, יותר מאשר היהודים והנאצים ופתאום העורך של אחד הופך לעורך של השני. ושניהם הציעו לי הצעות די מפתות. "הארץ" כמובן היה קרוב לי יותר, אבל "מעריב" הציע לי הצעה שאי-אפשר לסרב לה. הרי דב יודקובסקי במשך כל השנים לקח את עובדי "העולם הזה" והציע להם הצעות שאי-אפשר לסרב להם ולקח אותם אליו, כל מי שהיה מוכשר. והוא הציע לי שבכסף של מקסוול אני אטייל באירופה המזרחית, אני ורחל, בכל המדינות האקס-קומוניסטיות, אכתוב מאמרים שיתפרסמו ב"מעריב" ובסוף יתפרסמו כספר, ורחל תצלם, והצילומים שלה ילוו את המאמרים ואת הספר. טוב, מי יכול לסרב לדבר כזה? וזהו, התחיל פרק חדש, שעליו נדבר בהמשך, כמו שהיה כתוב בזמן שהיו רומנים בהמשכים בעיתונים. המשך בגיליון הבא.‏

Uri Avnery (1923-2018) was an Israeli writer, journalist and founder of the Gush Shalom peace movement. As a teenager, he joined the Zionist paramilitary group, Irgun. Later, Avnery was elected to the Knesset from 1965 to 1974 and from 1979 to 1981. He was also the editor-in-chief of the weekly news magazine, 'HaOlam HaZeh' from 1950 until it closed in 1993. He famously crossed the lines during the Siege of Beirut to meet Yasser Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery was the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including '1948: A Soldier's Tale, the Bloody Road to Jerusalem' (2008); 'Israel's Vicious Circle' (2008); and 'My Friend, the Enemy' (1986).

Listeners: Anat Saragusti

Anat Saragusti is a film-maker, book editor and a freelance journalist and writer. She was a senior staff member at the weekly news magazine Ha'olam Hazeh, where she was prominent in covering major events in Israel. Uri Avnery was the publisher and chief editor of the Magazine, and Saragusti worked closely with him for over a decade. With the closing of Ha'olam Hazeh in 1993, Anat Saragusti joined the group that established TV Channel 2 News Company and was appointed as its reporter in Gaza. She later became the chief editor of the evening news bulletin. Concurrently, she studied law and gained a Master's degree from Tel Aviv University.

Tags: HaOlam HaZeh, Haaretz, Maariv, Yediot Aharonot, Amnon Zichroni, Binyamin Gibli, Dov Yudkovsky

Duration: 4 minutes, 55 seconds

Date story recorded: October 2015

Date story went live: 26 June 2017