הממשל הצבאי פינק את המוסלמים הדתיים ונתן להם מאונס יתרון עצום. והיתרון היה – אסור היה לנהל איזושהי פעולה פוליטית בשטחים הכבושים, אפילו פעולה למען השלום אסרו את האנשים ושלחו אותם לכלא. הפרינציפ היה – אסור לאפשר לערבים איזושהי פעילות מאורגנת. אבל, אי-אפשר היה לסגור את המסגדים ואי-אפשר למנוע מהם להתקהל במסגדים ביום שישי ולכן הפעולה של המוסלמים הייתה הפעולה היחידה שהייתה מותרת וככה בשקט, מבלי שהממשל הצבאי בכלל הרגיש בזה אני חושב, קמה תנועה מוסלמית חזקה מאוד בשטחים הכבושים, גם בגדה וגם בעזה. עזה תמיד הייתה יותר דתית מאשר הגדה המערבית. ופתאום, למחרת פרוץ האינתיפאדה הראשונה, התברר שיש תנועה איסלאמית גדולה, חזקה, תקיפה, מיליטנטית, שקראה לעצמה “חמאס". חמאס זה ראשי התיבות של תנועת ההתנגדות האיסלאמית, שהייתה יותר קיצונית מפת"ח מפני שהיא הייתה דתית. אני במשך המון שנים, עשרות שנים, הזהרתי בפני האפשרות הזאת. אמרתי – "בואו נסתדר עם הלאומיים, אש"ף, מפני שעם הלאומיים אפשר להגיע לפשרה, הלאומיות איננה מונעת פשרה. עם הדתיים יש בעיה הרבה יותר חמורה, מפני שלפי הדת, הדת מאפשרת הודנא – שביתת נשק, שזה חלק מהתפיסה הדתית. אפשר לעשות הודנא ל-50 שנה, זה זמן ארוך, אבל אי-אפשר לעשות שלום עם קנאים דתיים”. ואני הזהרתי כל השנים, אני חושב שנאמתי על זה מאות נאומים, והנה זה בא – יש חמאס, יש התנגדות, מקאוומה אל איסלאמיה".‏”

So the military government indulged the religious Muslims which propelled them into a hugely advantageous position, and that was that it was forbidden to conduct any political activity in the occupied territories – even peace activism was forbidden and people were sent to jail. The principle was that the Arabs must not be allowed to have any organized activity. However, you could not close the mosques and we could not prevent people from gathering in the mosques on Friday. Therefore, this activity of practicing Muslims was the only activity that was permitted and so, quietly, without the military government even being aware of it, I think, a very strong Muslim movement was established in the occupied territories, the West Bank and in Gaza. Gaza has always been more religious than the West Bank. Suddenly, the day after the outbreak of the First Intifada, it became clear that there was a great, strong, firm, militant Islamic movement calling itself Hamas. Hamas is the acronym for the Islamic Resistance Movement, which was more radical than Fatah because it was religious. For many years, for decades, I warned against this possibility. I said: 'Let's try to get along with the nationals, the PLO, because with the nationals one can reach a compromise − nationalism doesn't prevent compromise. With the religious, one has a much more serious problem because religion allows for a hudna − a truce, which is part of the religious perception. One can have a 50-year hudna, a long time, but it is impossible to make peace with religious fanatics. And I warned that this might happen for all of those years. I think I must have made hundreds of speeches, and now it has happened – Hamas exists there is resistance, Harakat al Muqāwama al Islāmiyya.