I signed up immediately. I remained another two or three weeks to hand my work over to my successors, and I joined up. And here, where today the Hilton stands, was Camp Yona. That was where I trained. And on 1 April 1948, they took us from the Yona camp to Tel Aviv port when it was still active. And we waited for a day or two in tents until a ship appeared on the horizon: a boat loaded with Czech weapons that had been sent by Stalin. We spent the night cleaning the weapons which were covered in grease. Each of us cleaned our own new rifle. These were guns from the Škoda Works in the Czech Republic – Czechoslovakia at that time – which had been manufactured for the German Wehrmacht. But unfortunately, the Wehrmacht collapsed before the weapons arrived so they were left with a large inventory of guns. Some still had a swastika engraved on them. Stalin decided to send us these guns, as well as machine guns. We sat there at the Tel Aviv Port, cleaning, cleaning, cleaning the weapons. On April 3rd, at 04.00 am, they woke us up. We were loaded on to buses and they took us out of Tel Aviv. By 04.00 or 05.00 am the city was completely abandoned, completely. Etched in my memory is a scene, that in this empty and abandoned city, on Rothschild Boulevard near Habima, there was an old man wearing a hat and when he saw us pass − and we were singing with all our might, 'Believe, the day will come' − he removed his hat. It moved me then, and it moves me now.
התגייסתי מיד. עוד שהיתי איזה שבועיים-שלושה בשביל למסור את העבודות שלי ליורשים שלי, והתגייסתי. ופה, איפה שהיום עומד הילטון, היה מחנה יונה. שמה התאמנתי. וב-1 באפריל 1948 הובילו אותנו ממחנה יונה לנמל תל אביב, שאז עוד היה פעיל. וחיכינו יום-יומיים באוהלים, עד שהופיעה אוניה באופק. אוניה מלאה נשק צ’כי, שנשלח על ידי סטאלין. בילינו לילה בלנקות את הנשק, הוא היה מלא גריז. כל אחד ניקה את הרובה שלו החדש. אלה היו רובים, שמפעלי סקודה בצ'כיה, צ'כוסלובקיה של אז, ייצרו למען הוורמכט הגרמני. אבל למרבה הצער, הוורמכט קרס לפני שהרובים הגיעו אז נשארו עם מלאי גדול של רובים. על אחדים היה עוד חריצה של צלב קרס. וסטאלין החליט לשלוח לנו את הרובים האלה, וגם מכונות ירייה. ישבנו שם בנמל תל אביב, ניקינו, ניקינו, ניקינו את הנשק. ב-3 באפריל בארבע בבוקר העירו אותנו, העמיסו אותנו על אוטובוסים והוציאו אותנו מתל אביב. בארבע-חמש בבוקר העיר הייתה לגמרי-לגמרי נטושה. נחרטה בזכרוני סצינה, שבעיר הנטושה הריקה הזאת, בשדרות רוטשילד ליד הבימה, עומד יקה זקן, קשיש, עם מגבעת וכשראה אותנו עוברים, ואנחנו שרנו בכל הכוח "האמיני יום יבוא”, אז הוא הוריד את הכובע. מאוד ריגש אותי אז, גם עכשיו.
