אני הכרתי את רחל בפעם הראשונה שלוש פעמים. אני חושב שסיפרתי על קבוצת "במאבק" שהקמתי ב-1945, היא באה עם השקפת עולם חדשה, שלמה וחדשה שעמדה בניגוד מוחלט להשקפת העולם היישובית שנציגה הבולט היה דוד בן גוריון. לא היה לנו כסף, כולנו היינו "תפרנים" שעבדנו למחייתנו. אספתי איזה קבוצה של עשרה-עשרים איש ואשה, והיינו מתכנסים כל שבוע, ומכיוון שלא היה לנו כסף לא למועדון ולא לשום דבר דומה לזה אנחנו היינו מתכנסים בבתים הפרטיים של החברים. והייתה לי חברה שגרה ברחוב בן יהודה. לא לי, לחוג הזה, רחוב בן יהודה 100 וכמו שהיה מקובל אז היא שכרה חצי חדר בדירה של אחרים. זו הייתה דירה של רופא, גרמני גם, שהייתה דירה של ארבעה חדרים אני חושב. אחד היה הקליניקה שלו, בחדר אחד גרה בתו הקטנה רחל ואותה חברה של החוג שלנו. ובאחד הימים עשינו כנס בחדר הזה, הבחורה הזאת הזמינה אותנו. באמצע נכנסה ילדה, בת 14 אני חושב, 15 אולי, שבהיסח הדעת שמתי לב שהיא יפה, אבל הייתי עסוק בפעולה ויותר לא שמתי לב.

אז בינתיים הייתה המלחמה. החוג הזה התפזר לא יודע אם עוד עבדתי ב'הארץ'או כבר הקמתי את ״העולם הזה״, בערך בתקופה ההיא. היה לי חבר בשם מיכאל אלמז, שקראנו לו מיקו, שהוא היה חובב תיאטרון והקים תיאטרון ספק חובבים ספק חצי מקצועי בשם "תיאטרון זירה". זה נקרא “זירה", מפני שהבמה הייתה באמצע החדר והקהל ישב מסביב. זה ניסיון אמריקאי. אמריקה הייתה אז מלאה ניסיונות כאלה והוא לקח את הדוגמה האמריקאית. ואני ניסיתי את ידי כמחזאי וכתבתי מערכון - “מחזון" - על 'שועלי שמשון'. משהו מהווי המלחמה. בקושי זוכר מה זה היה. ושם מיקו, מיכאל אלמז, הציג לי בחורה צעירה, אני חושב ‏‏חיילתונדמה לי, שהייתה מהשחקניות בתיאטרון שלו, למרות שלא בהצגה הזאת. הציג לי אותה, ונכנסנו לשיחה וכך הכרנו.‏‎

I met Rachel for the first time three times. I think I've spoken about the group that I founded in 1945 called In the Struggle, which introduced a new, whole and new ideology which was in absolute contrast to the settlement worldview whose prominent representative was David Ben-Gurion. We had no money, we were all broke, we worked for our living. I gathered a group of 10-20 men and women and we would get together every week, and because we had no money we didn't go to any club or anything like that. We would gather instead in private homes of friends. And I had a friend who lived on Ben Yehuda Street – 100  Ben Yehuda Street – it was popular then, and she rented a half a room in someone else's apartment. It was a doctor's apartment, also German. A four-room apartment, I think. One room was his clinic, in one room lived his younger daughter, Rachel, and that same girl who was in our group. One day we met in this room, this girl invited us. In the middle of our meeting, a girl came in, she was 14, I think, perhaps 15. In the abstract I noticed that she was pretty, but I was busy and didn't really pay attention.

Meanwhile there was the war. This group separated. I don't know if I was still working at Haaretz or if I had already established HaOlam HaZeh, it was around that time. I had a friend named Michael Almaz, whom we called Miko. He was a theatre enthusiast and he established a theatre which was more professional than amateur, called Zirah Theatre. It was called Arena, because the stage was in the middle of the room and the audience sat around it. It was an American experiment. America was full of such experiments, and he adopted the American model. And I tried my hand as a playwright and wrote a one-act play, Vision, about Samson's Foxes. Something about the atmosphere of war. I can hardly remember what it was. And there Miko, Michael Almaz, introduced me to a young girl, I think she was a soldier, who was an actress in his theatre, although not in that play. He introduced me to her, and we got into a conversation and that was how we met.