Arafat created a chain of command: Abu Mazen beneath him, Issam Sartawi beneath Abu Mazen. As I said, we met with him, we made plans with him. One plan was that we would assemble a delegation of an Israeli Council for Israeli-Palestinian Peace, and that we would accept the invitation of the PLO to come to Beirut. We would fly to Beirut and from Beirut we would come back to the Israeli border overland. At the border they would certainly arrest us and then there would be a show trial, and we would have the opportunity of saying what we wanted to say.  A great idea. He went to the PLO headquarters, which was still located in Beirut. Arafat was a very careful person. Not only was he a very cautious man, but his top priority was to preserve Palestinian unity. As long as Arafat remained, there would be no split, neither Hamas nor anything. Arafat was a very pragmatic individual, very realistic, and at every step he thought: 'I want to get to this point and that, let's think about how I can get there without causing a split in my camp'. It was his way of thinking about everything, and unity of the camp was for him of the utmost importance, and rightly so. If you do not have a country, and you are part of a revolutionary movement, you do not have the luxury of being able to afford a split, although these countries for the most part always suffer from splits. And so he took small steps forward and always, at every single step, he checked how strong his position was. What is the most he could do at a given moment without causing a split or a civil war? So he was very careful. This drove me crazy. I am an impatient man, to say the very least. And it drove me crazy that we received positive responses, 'but not now…'.  Normally the answer that arrived from Beirut was: 'a great idea, but later, not now, the time isn't right'. So we sat and made plans. Sartawi had a different idea; he was a man after my own heart. He was an impatient man, and in that sense not typically Arab. The Arabs are a patient race. They have a sense of time which is completely different from ours. A century for them was like a month for us.

ונוצרה שרשרת פיקוד ערפאת, תחתיו אבו מאזן, תחתיו עיסאם סרטאווי. וכאמור, נפגשנו אתו, עשינו אתו תוכניות. תוכנית אחת הייתה: אנחנו נרכיב משלחת של ״המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני״, אנחנו נקבל הזמנה של אש"ף לבוא לביירות, אנחנו נטוס לביירות, מביירות אנחנו בדרך היבשה נחזור לגבול ישראל, שם בטח יאסרו אותנו, ואז יהיה משפט ראווה ואנחנו נגיד מה שנגיד. רעיון נהדר. הוא הלך למפקדת אש"ף שישבה עדיין בביירות. ערפאת היה אדם מאוד זהיר. ערפאת, לא זה בלבד שהיה אדם זהיר, לערפאת היה תפקיד שהוא ראה בו את התפקיד הראשון במעלה, וזה לשמור על האחדות הפלסטינית. כל זמן שערפאת היה, לא היה פילוג, לא חמאס ולא בטיח. ערפאת היה אדם מאוד פרגמטי, מאוד ריאליסטי, ובכל שלב הוא חשב:"אני רוצה להגיע לנקודה הזאת והזאת, בואו נחשוב איך אני מגיע לשם, מבלי לגרום לפילוג אצלי במחנה”. זו הייתה דרך המחשבה שלו בכל דבר, ואחדות המחנה הייתה בשבילו, בצדק, ערך עליון. אם אתה אין לך מדינה, ואתה תנועה מהפכנית, אין לך את הלוקסוס שאתה יכול להרשות לעצמך פילוג, למרות שבמדינות כאלה תמיד יש פילוגים לרוב. ולכן הוא הלך צעדים קטנים קדימה, ותמיד בכל שלב הוא בדק מה המזח או הרציף יכול לסבול. מה המקסימום שהוא יכול לעשות באותו רגע מבלי לגרום לפילוג או למלחמת אחים. ולכן הוא היה מאוד זהיר. ואותי למשל זה שיגע. אני אדם חסר סבלנות, להגיד בעדינות. וזה שיגע אותי שקיבלנו תשובות חיוביות, אבל לא עכשיו. בדרך כלל מביירות באה התשובה: "רעיון נהדר, יותר מאוחר, לא עכשיו, עוד לא בשל”. וכך ישבנו ותכננו תוכניות. היה רעיון אחר של סרטאווי, שהיה אדם כלבבי. היה אדם חסר סבלנות, מבחינה זאת לא ערבי. הערבים זה גזע סבלני. יש להם חוש של זמן לגמרי שונה משלנו. אצלם מאה שנה כמו אצלנו חודש.‏