מבחינת התוכן הייתה לי השקפת עולם ברורה והיא הייתה אנטי בן גוריון, בכל התחומים. זה לא שהייתי אופוזיציה כאן או שם, או שם, או שם. אלא אני חשבתי על מדינה לגמרי אחרת, ואני התנגדתי למדינה של בן גוריון ממש בכל התחומים. אני גם לא הפרדתי. בעיניי זה היה הכל אותו דבר. זה היה שלום עם הערבים, זה היה היחס לערבים בישראל, זה היה מהר מאוד הבעיה העדתית, זה היה הבעיה של שחיתות וכל מיני דברים כאלה. בעיניי זה היה הכל יחידה אחת. רציתי מדינה אחרת, חילונית, מתקדמת וכו'. זאת לא הייתה דעת מיעוט, זאת הייתה דעת מיעוט קטן, זעיר, שולי. ועמדה לפני הבעיה איך עושים עיתון עם תפוצה המונית, שידגול בדעות מנוגדות לחלוטין לקונצנזוס הלאומי? זה דבר בלתי אפשרי. אפשר להוכיח את זה שזה בלתי אפשרי. והפתרון שלי היה בחורות ערומות. לא ערומות בהתחלה. בהתחלה היו עוד קצת לבושות. כלומר, באופן סכמטי חצי העיתון הראשון היה פוליטיקה, בעיות סוציולוגיות, בעיות המדינה והחברה הישראלית, החצי השני רכילות, נשפים, פרשות וכל הדברים האלה, דברים שאף עיתון בארץ לא נגע בהם אז. עיתון יפרסם על איזשהו גירושים? מה פתאום? זה בכלל לא עלה על הדעת? "דבר"? "הארץ"? "הבוקר"? היום פונים אלי בטלפונים פעם ביומיים-שלושה: "האם אתה זוכר? 'העולם הזה' פרסם ב-1954 פרשה של דניאל פאר.” את דניאל פאר אני במקרה זוכר, את כל השאר אני לא זוכר, כמעט. למה פונים אלי? מפני שאין שום מקור אחר. "העולם הזה" היה העיתון היחידי בארץ במשך עשרות שנים, שדיווח על דברים שקורים בחברה הישראלית. היו לי כמה מטרות: אל״ף, לאפשר לאדם נורמלי לקרוא את העיתון, למרות שהדעות לא מצאו חן בעיניו. בי״ת, להכניס איזו רוח אופטימית, מפני שזה היה חלק קל, מבדר, מבדח. קל. למרות שהחלק הפוליטי יכול היה להיות מאוד מדכא. ומסתבר שזו הייתה מתכונת מנצחת ושהעיתון השיג תפוצה. אף פעם לא גדולה, אבל תפוצה סבירה שאפשרה לו את הקיום.

In terms of content, I had a clear worldview and it was anti-Ben-Gurion in all respects. It is not that I was opposed to this or that issue, but I had in mind an entirely different country, and I was opposed to the country that Ben-Gurion envisaged, in all aspects, in its entirety. I was opposed to Ben-Gurion's policies on: peace with the Arabs; the attitude towards Arabs in Israel which soon became an ethnic problem; the problem of corruption. As far as I was concerned, it was all one thing. I wanted a different country, secular, progressive. Mine was not just a minority opinion – it was a tiny minority, marginal – and I was faced with the problem of how to put out a newspaper with mass circulation, which proclaimed views diametrically opposed to those of the nation. It was impossible and I can prove that this was impossible. And my solution was naked girls. Not naked at the beginning. At first they were more or less dressed. Schematically, the first half of the paper covered political, social matters, problems of the state and society, but the other half was gossip, parties, scandals and all these things, things that no other newspaper in the country touched. Would a newspaper publish anything about a divorce? Certainly not! Did they ever think about it? Davar? Haaretz? HaBoker? Nowadays people call me every few days saying, 'Do you remember? In 1954 HaOlam HaZeh published the Daniel Pe'er affair'. Daniel Pe'er I happen to remember, I hardly remember any of the rest. Why did they come to me? Because there was no other source. HaOlam HaZeh was the only newspaper in the country for decades reporting on things that happen in Israeli society. I had several goals. First – to enable a regular person to read the newspaper, despite the fact that he did not like its opinions. Second – to imbue a spirit of optimism, because that was the easy part to be entertaining, amusing, light despite the fact that the political portion could be very depressing. And it turned out that this was the winning formula, and the newspaper had a good circulation. It was never large, but a reasonable enough distribution which enabled the newspaper to exist.