אני אמשיך פשוט בערפאת. אחרי אוסלו, אולי לא, לפני אוסלו, אחרי שרבין נבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה[1] הוא עשה דבר שמאוד-מאוד קומם אותי: הוא גירש 415 פעילים איסלאמיים ללבנון. הלבנונים לא נתנו להם להיכנס והם נשארו תקועים על הגבול, וזה הרגיז אותי מאוד. הייתה אסיפה של "שלום עכשיו" ב"צוותא" בעניין לטכס עצה מה לעשות. ובאופן מאוד-מאוד בלתי רגיל הזמינו גם אותי לשאת דברים. ל"שלום עכשיו" יש איזושהי התנגדות נגדי מהרגע הראשון ועד היום, וזה נורא הפריע להם שאני בסביבה. אבל אז באופן יוצא מן הכלל, הייתה אווירה של חירום. אז עליתי ואמרתי: "בואו נקים אוהל ונעשה שביתת שבת, אולי גם שביתת רעב, מול המשרד של רבין בירושלים”. ודיברו, דיברו, דיברו כפי שאנשי שלום אוהבים לעשות, ובסוף לא יצא כלום, שום דבר, לא יצאה שום החלטה. פרסמו גילוי דעת או משהו כזה. וזה אכל אותי. והרעיון הזה התפשט ויום אחד, כמה ימים אחרי זה מודיעים לי שהתארגנה קבוצה בטייבה או בטירה ומקימים אוהל. ואני רצתי לשם כמובן עם רחל והם הקימו אוהל כמו שערבים יודעים להקים. האוהל הזה היו לו שותפים אחדים, חוץ מאותנו. "אותנו" אז לא היה לנו שום ארגון, וקבוצה של ערבים חילוניים מראש העיר טירה והתנועה האיסלאמית הדרומית, לא, כולה, גם הצפונית, ובדואים מהנגב. ובשביל הבדואים להקים אוהל זה תוכן חייהם ממש. הקימו אוהל אחד גדול ושניים-שלושה יותר קטנים והביאו אוכל. הבדואים ידעו איך לבשל תחת כיפת השמיים, והתכנסנו באוהל.
I will just continue about Arafat. After Oslo − perhaps not, maybe before Oslo − after Rabin was elected Prime Minister for the second time he did something that really and truly outraged me: he expelled 415 Islamic activists sending them to Lebanon. The Lebanese did not let them enter and they remained stranded at the border, which annoyed me very much. There was a meeting of Peace Now at Tzavta about this issue, and what should be done. Very unusually, even I was invited to speak. Peace Now had some kind of objection against me from the first moment right up to the present day, and it really bothered them that I was around. But then, rather unexpectedly, there was an atmosphere of urgency. So I went up and said: 'Let's put up a tent and do a sit-in, perhaps even a hunger strike in front of Rabin's office in Jerusalem'. They talked and talked and talked, as peacemakers like to do, and in the end nothing came of it, nothing, no decision was reached. A communiqué or something like that was issued. This really irked me but my idea spread and so, a few days later, I was told that a group had organized in Taiybeh or Tira and had set up a tent. Of course, I rushed over there with Rachel and they had set up a tent as only the Arabs know how. They had several partners apart from us, although at the time we were not an organization. There was a group of secular Arabs from the Mayor of Tira, and the southern branch of the Islamic movement – no, all of it, also in the north, and the Bedouin from the Negev. For the Bedouin, setting up a tent is in their blood. They set up one big tent and two or three smaller ones and brought food. The Bedouin knew how to cook outdoors, and we gathered together in the tent.
