We sat there for approximately 45 days. I think we finished the sit-in when the President came to us, something like that. What came out of the tent is that we Jews left it after a long, long time. In the tent one speaks – what else can you do when you're on strike? You talk. So we talked in the tent for perhaps 12 hours a day, day after day, us and the Arabs, amongst ourselves, the Arabs among themselves, endlessly. And we agreed, not a resolution but an agreement, that this situation can't continue, that there was no real peace movement in Israel. Peace Now was a raggedy bunch and the Labor Party was nothing, perhaps worse than nothing; we had to establish a new peace movement. There was no intention to establish another cult, but we wanted to establish a movement that would unite all of the peace movements in Israel. That was what we spoke about in the tent.

As soon as the tent sit-in was over, we held a conference in Jaffa – Jaffa, so that the Arabs would also come − and we set up the movement. We held a conference and the first item on the agenda was what to call this movement. I insisted on taking a name that would invite others to join and unite and so we called it Gush Shalom. At first, our communist friends came. I am an expert on communists, and I knew that if they come to a conference of the movement they have only one goal: to control it. Communists have no middle ground – either they take control or they stage a boycott. There were some Jewish communists and some nice Arabs. I passed a resolution: whoever is a member of the bloc cannot be a member of any political party. That put an end to the communist infiltration. That was how Gush Shalom was born and was established on a fairly wide platform. At first it was a fairly broad movement and a fairly serious one, but everything I tried to do to unite with other peace movements, all of these efforts were in vain right from the very beginning and it took me a while to realize why. I was a bit naive. Gush Shalom did not receive nor did it ask for money from any government or governmental body outside of Israel. Suddenly I realized that all of these peace movements, each of them was connected to a government or a national body abroad, and everyone wanted to keep this connection at all costs. I had already given up on the idea of establishing one big movement, I said − okay, we'll establish a federation that certain things we'll do together and the rest each one will do separately as he wants − nothing helped. Gush Shalom did not become a bloc, it became a movement like all the rest.

וישבנו איזה 45 יום. אני חושב שסיימנו את זה כשנשיא המדינה פנה אלינו, משהו כזה. מה שיצא מהאוהל הוא, שאנחנו היהודים, יצאנו מן האוהל אחרי המון-המון זמן. באוהל מדברים, מה אתה יכול לעשות כשאתה בשביתה? אתה מדבר. אז דיברנו באוהל, אני יודע? 12 שעות ביום, יום אחרי יום, אנחנו עם הערבים, אנחנו בינינו, הערבים ביניהם, בלי סוף. והגענו להסכמה, לא להחלטה, להסכמה שזה לא יכול להימשך. שאין תנועת שלום אמיתית בארץ. "שלום עכשיו" זה חבורה של סמרטוטים ומפלגת "העבודה" זה לא כלום ואולי גרוע מלא כלום, וצריכים להקים תנועת שלום חדשה. ולא הייתה הכוונה להקים עוד כת אחת, אלא להקים תנועה שתאחד את כל תנועות השלום בארץ. על זה דיברנו באוהל. וברגע שנגמר האוהל, עשינו כנס ביפו - יפו כדי שיבואו גם ערבים - והקמנו את התנועה. ועשינו כנס של התנועה וסעיף א' בסדר היום היה איך לקרוא לתנועה הזאת. ואני עמדתי על זה לקחת שם שיזמין את האחרים להצטרף ולהתאחד וקראנו לזה "גוש שלום". בהתחלה באו חברינו הקומוניסטים, ואני מומחה לקומוניסטים, וידעתי, אם הם באים לכנס של תנועה, אז יש להם רק מטרה אחת – להשתלט עליה. לקומוניסטים אין אמצע – או שאתה משתלט או שאתה מחרים. והיו כמה קומוניסטים יהודים וגם ערבים נחמדים. ואני העברתי החלטה: מי שחבר בגוש, אינו יכול להיות חבר בשום מפלגה פוליטית. בזה נגמר העניין עם החדירה הקומוניסטית. וכך קם ״גוש שלום״, שקם על בסיס די רחב. בהתחלה זה היה תנועה די רחבה ודי רצינית, אבל כל מה שניסיתי לעשות כדי להתאחד עם תנועות שלום אחרות, כל המאמצים עלו בתוהו, כבר בשלב המקדמי, ולקח לי זמן עד שהבנתי למה. הייתי קצת תמים. "גוש שלום" לא קיבל וגם לא ביקש כסף משום ממשלה או גוף ממשלתי בחוץ לארץ. ופתאום התברר לי שכל גופי השלום האלה, כל אחד מחובר ל"עטין" של ממשלה או גוף ממלכתי בחו”ל, וכל אחד רוצה לשמור על הנכס הזה מכל משמר. אני כבר ויתרתי על הרעיון להקים תנועה אחת גדולה, אמרתי – בסדר, נקים פדרציה שדברים מסויימים נעשה ביחד וכל השאר כל אחד יעשה לחוד כרצונו – שום דבר לא עזר. ״גוש שלום״ לא הפך לגוש, הוא הפך לתנועה כמו כולם.‏