Back to Yasser Arafat. Perhaps we'll just finish the story about the deportation of the Islamic radicals. Their situation was impossible. They were stuck on the border between the two countries and the whole world had started talking about it, about how inhumane it was, so Rabin eventually decided to bring them back. I was curious to see what would happen next. They came back and their friends in Gaza with whom I was already friends, Dr al-Zahar, with whom I had contact, their supporters, those who later became Hamas, decided to hold a big meeting in Gaza, the biggest, Al Shawa, and I was invited! Rachel and I – we had a blind girl, completely blind, who stayed in the tent all the time, and they invited the three of us with maybe one or two others, to come to the reception for the returnees. There I was, sitting in the hall of Al Shawa in Gaza. I had never even dreamed that I would be invited to speak but I was with the blind girl, who made a strong impression on them. I made a speech. I was standing before some 500 devout and very devout Muslim sheikhs, and they accepted me and applauded and it was a very positive experience. Then there was a lunch, and I was invited with the leaders of the returnees to sit at one table and to eat with them. I had an extremely serious experience and ever since then I do not believe any of the official stories that are told about Hamas. And that was, in fact, the end of the story about the tent.

נחזור ליאסר ערפאת. אולי קודם עוד נגמור את העניין עם גירוש האיסלאמים. המצב היה בלתי אפשרי, הם ישבו על הגבול בין שתי המדינות, כל העולם התחיל לדבר על זה כמה שזה בלתי אנושי, ורבין החליט בסוף להחזיר אותם. אני הייתי די סקרן מה יקרה. הם חזרו. והחברים שלהם בעזה, שהייתי מיודד אתם מקודם, ד"ר א-זהאר, שהייתי אתו בקשר עוד קודם, האוהדים שלהם, אלה שאח"כ הפכו לחמאס, החליטו לעשות אסיפה גדולה באולם הכי גדול בעזה, אל שאווה, ואני קיבלתי הזמנה! אני ורחל, והייתה לנו נערה עיוורת שהייתה באוהל כל הזמן, עיוורת לגמרי, והוזמנו שלושתנו, אולי עוד אחד או שניים, לבוא לקבלת הפנים לחוזרים. והנה אני יושב באולם אל שאווה בעזה. ולא חלמתי על זה שיזמינו אותי לדבר אבל כן, הזמינו אותי, ואת העיוורת, שעשתה עליהם רושם עז. ואני נאמתי. ואני עומד, לפני איזה 500 שייח'ים מוסלמים מאדוקים עד אדוקים מאוד, והם קיבלו אותי ומחאו כפיים וזאת הייתה חוויה מאוד יפה. ואח"כ הייתה ארוחת צהריים, והזמינו אותי עם מנהיגי החוזרים לשבת לשולחן אחד ולאכול. הייתה לי חוויה מאוד רצינית ומאז אני כבר לא מאמין לשום סיפור מהסיפורים הרשמיים על חמאס. וזה היה למעשה הסוף של הסיפור של האוהל.