היו מקרים שבאתי לבד, היו עניינים דחופים שהייתי צריך לסדר, והיה החוק החדש בינתיים בארץ. בעקבות הפגישה שלי בביירות, שינו את החוק בישראל. מה היה החוק? החוק הקודם היה שמותר להיפגש עם אויב במקרים מסויימים ולמטה היה כתוב: "אם הנפגש חושב שאין פגיעה בבטחון המדינה, ואם אכן לא הייתה פגיעה בבטחון המדינה”. ולכן הפגישה שלי עם ערפאת בביירות עברה בסדר. הרי הממשלה החליטה לפתוח בהליכים פליליים נגדי והטילה את זה על היועץ המשפטי זמיר, ואני נקראתי למשטרה ונתתי עדות וכן הלאה וכן הלאה, אני חושב שגם ענת סרגוסטי ושרית ישי הוזמנו למשטרה לתת עדות, ובסוף אחרי חודשים של התלבטות היועמ"ש כתב לממשלה, עם העתק אלי, שהוא לא פותח בהליכים פליליים, מפני שהוא שוכנע, וכנראה גם שוכנע ע"י השב”כ, שלא הייתה פגיעה בבטחון המדינה, שאני חשבתי שלא הייתה ואכן לא הייתה, ולכן יצאנו נקיים מהעניין הזה. זה הרגיז את הממשלה ושינו את החוק לכבודנו. באמצע הייתה גם טיסה של אייבי נתן לביירות וערפאת קיבל גם אותו כמה ימים אחרי שהוא קיבל אותנו, ואמרו: "זה לא הולך יותר, מוכרחים לשנות את החוק" ושינו את החוק. ולפי החוק החדש כל פגישה הפכה לעבירה פלילית בלי קשר לפגיעה בבטחון. אבל עשו ארבעה יוצאים מן הכלל, אם אני זוכר נכון: (א) אם זה בשביל לשחרר שבויים, המטרה היא לשחרר שבויים ישראליים. (ב) אם זה עניין משפחתי הומניטארי או משהו מסוג זה. (ג) אם זה ועידה מדעית בינלאומית. ו-(ד) אם זה מסיבת עיתונאים בינלאומית. אז אני השתדלתי כשטסתי לבד, תמיד לקחת אתי לפחות עיתונאי בינלאומי אחד, כדי שזה יהפוך כאילו למסיבת עיתונאים. יום אחד קיבלתי הזמנה משבועון גרמני: הם רוצים לראיין את ערפאת, האם אני מוכן לבוא ולהיות המראיין, בשבילם. אמרתי: "בהחלט, כן, למה לא?" ופגשתי אותם בנמל התעופה בפאריז. טסנו יחד לטוניס ויש כמה וכמה תמונות של ערפאת אתי ועם הגרמנים ברקע והם עשו מזה כתבה גדולה עם הרבה תצלומים

There were instances where I came alone as there were urgent matters that I needed to arrange. Meanwhile there was a new law in Israel. Following my meeting in Beirut, the law was changed in Israel. What was the law? Previously, one was allowed to meet with the 'enemy' in some cases, 'if the person attending the meeting believes that there is no harm to national security and if, indeed, there is no harm to national security'. And so my meeting with Arafat in Beirut was all right. After all, the government had decided to initiate criminal proceedings against me and this was imposed on the Legal Advisor, Zamir and I was summoned to the police and gave evidence and so on and so forth. I think that both Anat Saragusti and Sarit Yishai were summoned by the police to give evidence. Finally, after months of deliberation, the Attorney General wrote to the government, sending a copy to me, that he was not opening criminal proceedings because he was satisfied, and probably persuaded by Shin Bet also, that there had been no harm to the security of the State, which I also thought was the case, that no harm had been caused, so we were acquitted. This angered the government and they changed the law because of us. In the middle of all this, there was also Abie Nathan's visit to Beirut where Arafat also received him a few days after he received us, and they said: 'This cannot go on, we must change the law' and they changed the law. According to the new law every meeting had become a criminal offence regardless of any threat to security. But they made four exceptions, if I remember correctly: (a) in the case of the release of prisoners, if the goal is to free Israeli prisoners; (b) in the case of a family/humanitarian matter; (c) in the case of an international scientific conference; and (d) in the case of an international press conference.

So when I was flying alone, I tried always to take with me at least one international journalist, so that it would be like a press conference. One day, I received an invitation from a German weekly which wanted to interview Arafat, and would I come and be the interviewer on their behalf. I said: 'Definitely, yes, why not?' And I met them at the airport in Paris. We flew together to Tunis and there are several pictures of Arafat with me and with the Germans in the background, and they turned this into a huge story with a lot of photographs.