While [Arafat] was still in Gaza, I asked some of my best friends in the profession, journalists, if they would like to meet him, so I organized a delegation of journalists and writers and we went to Gaza, and it was a good meeting. I remember Yaron London pulling me aside as he was leaving and saying: 'He's completely different than I thought he was'. And this happened to everyone who met Arafat. Face-to-face he's a surprising figure because he is completely unlike the Arafat we all knew from the media. I also saw it in Beirut. There were two Arafats, perhaps more: the moment Arafat saw a camera directed at him, a TV camera, he became a different person, physically. He had very gentle brown eyes, which on the television looked mad, fanatical, crazy − just like an Israeli imagines Arafat to be – and his body language changed. On a personal level, Arafat was totally different: never excited, always affable, courteous, an easy person to connect with. All of these writers and journalists were amazed, because they had simply met a person whom they had never known. We brought another few delegations to Gaza and then he moved to Muqata in Ramallah and we met him in various places in Israel. I remember once we met him in Hebron, but normally I would visit him in Muqata. I don't want to give a political speech here about what happened between him and Rabin and what happened with the Oslo Accords. I had a long talk with Rabin about the PLO and he said: 'I will not take the first small step toward the PLO...the Palestinians because the first small step will inevitably lead to the establishment of a Palestinian state, which I do not want'. And yet he signed on Oslo!
עוד כשהוא היה בעזה אני שאלתי את מיטב חבריי למקצוע, העיתונאים, אם הם רוצים להיפגש עם ערפאת, וארגנתי משלחת של עיתונאים וסופרים וירדנו לעזה והייתה פגישה יפה. אני זוכר את ירון לונדון[1] יוצא מהפגישה, מושך אותי בזרוע ואומר: "הוא אדם לגמרי אחר מכפי שחשבתי”. וזה קרה לכל אדם שפגש את ערפאת. ערפאת, פנים אל פנים הוא דמות מפתיעה מפני שהוא לחלוטין לא דומה לערפאת שכולנו הכרנו מהתקשורת. אני ראיתי את זה גם בבירות. היו שני 'ערפאתים', אולי יותר: ברגע שערפאת ראה מצלמה מכוונת אליו, מצלמה של טלוויזיה, הוא הפך לאדם אחר, פיזית. היו לו עיניים חומות עדינות מאוד, שבטלוויזיה נראו כמטורפות, קנאיות, מטורפות, בדיוק כמו שישראלי מתאר לעצמו את ערפאת, וכל שפת הגוף שלו השתנתה. ערפאת במגע אישי היה אדם לגמרי אחר – לא מתלהם אף פעם, נעים הליכות, אדיב, אדם שקל להתחבר אליו. וכל הסופרים האלה והעיתונאים האלה נדהמו, פשוט הכירו אדם שלא הכירו אותו מעולם. וככה הבאנו עוד כמה משלחות לעזה ואז הוא עבר למוקטעה ברמאללה ואנחנו פגשנו אותו בכל מיני מקומות בארץ: בחברון אני זוכר שפעם פגשנו אותו, אבל בדרך כלל הייתי מבקר אותו במוקטעה. אני לא רוצה עכשיו לתת הרצאה פוליטית מה קרה בינו ובין רבין ומה קרה להסכם אוסלו כזכור. הייתה לי אחת השיחות הארוכות עם רבין על אש”ף, הוא אמר: "אני לא אעשה את הצעד הקטן הראשון לעבר הפלסטינים מפני שהצעד הקטן הראשון יוביל בהכרח להקמת מדינה פלסטינית, שאני לא רוצה בה”. והנה הוא חתם על אוסלו!
